אני עדיין מגבשת את מהות הבלוג 🙂 יש לי הרבה מה לומר, במה לשתף, ועדיין בחרתי להישאר תחת "שם העט" שלי בשלב זה.
במציאות היומיומית שלי אני חשופה, הן במסגרת פעילותי המקצועית והן ההתנדבותית, ברשת החברתית ולעיתים גם במודפסת. נמנעת מעיסוקים והבעת דיעות בתחום הפוליטי, בפרטי משתפת ברגעים מרגשים, מצחיקים, בעלי השראה או פשוטים ויומיומיים, שמזכירים מה באמת.
החשיפה הזו ממתגת במידה רבה, ויוצרת תדמית של מי אני. מי אני שמוכוון על ידי מי שמעלה את הפוסטים, ומי שמתייג. משמעות רבה יש לתוכן שבוחרים להעלות. ללא ספק דעתם של אחרים נבנית ומעוצבת בהסתמך על. ומה תעשה מחר נערת זוהר, כשמאחורי דפי הרשת/העיתון הדברים הרבה פחות זוהרים ? פעמים רבות קראתי סיפורי סלבס, על רגעים שבהם הפער היה קשה מלהכיל, עד שברחו מאור הזרקורים או צמצמו פעילותם, לעיתים עד היעלמות מוחלטת.
החשיפה בין אנשים קרובים. חברים. בני זוג. חברים לתקופה דוגמת חברים לספסל הלימודים או לעבודה. את מי ניקח להמשך הדרך ? ישנם אנשים שגם ממפגש אחד, יש תחושה שזה אדם שנשמח לראות שוב. להיפגש לקפה. שהאנרגיה שלו מתאימה לנו. עושה לנו הרגשה טובה, והלב מתרחב. יש לו מקום. ותחושת החום המתפשטת הזו, גורמת לנו לשתף. להיחשף. בגלוי ובסמוי. לפעמים במחשבות ששמרנו לעצמנו. בחששות שאפילו אנחנו מתקשים לתאר אותן במילים לעצמנו.
ראיתי לפני מספר ימים את הדבר הבא, שהוא גרפיטי עירוני:
"להוריד את הבגדים ולעשות אהבה זה קל.
אנשים עושים את זה כל הזמן.
אבל לפתוח את הנשמה שלך למישהו,
ולתת לו להיכנס למצבי הרוח שלך,
מחשבות, פחדים, תקוות, חלומות, עתיד…
פה מתחיל העירום"
מופלאות המילים בעיני. ובכל פעם שאני קוראת טקסט "מדויק" במילים, שנכתב ממקום רגיש, לפעמים כואב, קורים כמה דברים. הראשון תחושה שלמעשה היתה מטרת הטקסט לעורר – הזדהות, כאב, שמחה ועוד. השני – תחושת הוקרה – על מה שיש, או על מה שנשאר אחרי אובדן לדוגמא, שבשבילו יש למה לקום בבוקר. והשלישי – השראה, ומחשבה מהי מתנת היקום היחודית שכל אחד מאיתנו קיבל. כתיבה מדויקת היא הרבה מעבר ל"גם אני יכולתי לכתוב את זה".
אז בהמשך לגרפיטי, אני מתקלפת לאט…