אי שם בכיתה י', לפני כמעט חצי חיים שלי, פיתחתי זהות עצמאית, סוררת ודעתנית. היה לי מה לומר בנוגע לכל דבר ולרוב השתדלתי שזה יהיה בדיוק ההפך המוחלט ממה שכולם אומרים.
כשדיברו על אלוהים, טענתי שהוא לא קיים, שהגיעו מצה"ל להכין אותנו לקראת הצו הראשון והשירות הצבאי, גרסתי שללבוש חליפת חאקי שהולכת ומתפוצצת מחודש לחודש, זו לא פסגת שאיפותיי וכל הנושא ממש לא הכרחי מבחינתי! שמישהי הוגדרה כ"נותנת" ופרובוקטיבית ויצא נגדה "צו הרחקה", היא מיד הפכה להיות חברתי הטובה. שכל הבנות חלמו על חבר רציני, אני דאגתי להכריז שזה ממש לא בשבילי ולא רק שאני ממש לא רוצה, רציתי או ארצה לעולם, להתחתן בעיניי, זה דבר מיותר ומטומטם.
היינו ילדים וזה היה מזמן ומי היה מאמין שחצי חיים חלפו והיום אני ממתינה לאביר על הסוס הלבן. ואם בלבן עסקינן, באביר ובחתונות, זה בדיוק הזמן לשלוף כמה שמלות. כי בימים בהם הבעל הוא רק תירוץ או סיבה למסיבה ומה שחשוב באמת זה הקיטריינג, התקליטן, הגן, האולם, הטבעת והשמלה, אז חשוב להתרכז בדברים המהותיים ולא לבזבז את זמננו על הבעל והילדים, גם ככה בסוף כולם מתגרשים.
ועכשיו, אחרי שהגזמתי בציניות ומרירות, אני ארשה לעצמי רגע של רצינות. אם זה לא היה בהיר מספיק, אני נגד כל קרקס החתונות. מבחינתי, זו לא הייתה כוונת המשורר כשהוא ציווה עלינו לבוא בברית הנישואין. האמת, שלא ברור לי בדיוק מתי הפך הבורקס ברוטב פטריות, לדג סלמון מקורמל באגס מיושן ואיך הוחלפו הכליזמרים בדודו אהרון מחמם את אייל גולן ועוד יותר אני לא מתחברת לתחרות "הצ'ק הכי שמן" שמטרתו לכסות עלויות לא סבירות ולו רק כדי לעמוד בסטנדרטים החדשים של עולם החתונות.
באחד מכל אותם שיעורי התורה שאני צופה בהם באינטרנט, הרב פנגר סיפר שפגש מישהו שאמר לו:"מי שמתחתן כמו בסרט, שלא יתפלא שאחרי החתונה יש לו כל כך הרבה סרטים". שלא תטעו, זה חשוב שיהיה שמח, שיהיה טעים, שתהיה אווירה טובה, אבל מרגיש לי שעברנו מהתעסקות במהות, במעמד, בזוגיות, להפקת אירוע שהוא מופע ראווה. כמו שאמרה לי חברתי המכונה "סיבו", בחיים הכל עניין של תעדוף, ובהשראתה החלטתי להעלות על הכתב את הרשימה שלי: חשוב להיות מוכנה, הרי יש סביבי כל כך הרבה גברים שווים ובשלים שרק חולמים כבר להתחתן. סליחה, שוב הכתה בי ציניות.
ובכן, הנה היא כאן, הרשימה, הלא סופית בהחלט שלי, לפי סדר העדיפויות
1. חתן– גבר, קרי, לא רק זכר מלידה, אלא גם כזה שמסוגל להחליט שהוא רוצה להיות בזוגיות, מומלץ שזה יהיה איתי, בלבד. מכוון. מחויב. מעניק. נוכח. כזה שרוצה את זה אפילו קצת יותר ממני. יציב. עץ. שורש. בית.
2. טבעת– מישהו אמר לי פעם, "את יודעת איך עושים טבעת? לוקחים חתיכת זהב, קשה, יש לה שני קצוות מרוחקים זה מזה ומכופפים אותה קצה לעבר קצה, אחד לקראת השני ויוצרים אחד במאמץ, בכיפוף, ברצון, בהשתדלות. מעגל סגור. תא אחד. שלם". אני רוצה את כל אלו מונחים על כף ידי מזכירים לי שאני שייכת למישהו. שיש לי משהו טוב ביד…
3. שמלה- שנים שאנחנו מואשמות בכמיהה לשמלה הלבנה. ובכן רבותיי, אני מודה באשמה. מודה ומתוודה! על אף הביקורת שלי על סצנת החתונות, באשר לשמלה, אני עושה לכולנו הנחות. מאז גיל 5 שהלבשתי את "יסמין", הברבי המועדפת עליי בשמלת כלה, היה ברור לי בדיוק שזה מה שאני רוצה. וזה שטחי ודבילי ולא מתיישב עם כל הנאום המקדים, אבל גם לי מותר לפעמים לציית ל"חוקים" החברתיים.
בגדול, אני בכלל תיכננתי על השמלה של אמא שלי, אבל מסתבר שהשמלה לא ממש תכננה עליי… אי שם לפני שנים רבות אמא שלי השאילה אותה לחברה ומאז נעלמו עקבותיה… זאת הייתה שמלה מהממת, שמלה לדורות. היא נולדה לעבור מאם לבת, אבל משהו השתבש בדרך. בהעדר שמלת כלולותיה של אימי נאלצתי למצוא לי מושא חדש להערצה!
קוראים לה ענבל נאור, היא אם כל השמלות שמופיעות פה ובאופן לא מפתיע היא הגיעה אלינו מניו-יורק עם משב רוח נועז ואורבני. היא מציעה לנו בנות ישראל היקרות להיות לערב אחד "קרי ברדשאו". נסיכה. אישה. מיוחדת. נוכחת. משמעותית. מישהי שזה הערב שלה. הערב לו אנו מחכות ומצפות… (אפשר די עם זה?!)
אני מחזירה אותנו לכיתה י', גם היום ממרומי גיל 30, אני אוהבת להרגיש שונה, מיוחדת, בעלת אמירה, נוכחת ומהממת! ובעצם מי לא?! אי לכך ובהתאם לזאת, כחלק מההכנות, מצאתי את עצמי מתאהבת בשמלות של ענבל. הן מבשרות משהו חדש, הן נועזות, יש להן גזרות שיעשו עם גופי הלא בהכרח מושלם חסד ולו רק כי הן בעצמן כל כך מושלמות שאי אפשר יהיה לראות את השמלה עליי ולא להגיד "את וואו" (נו אז מה אם התכוונו לשמלה).
בין השמלות של ענבל גיליתי כל כך הרבה אופציות שלא ראיתי בשום מקום אחר, שמלות מיני, אובר-אול, חליפות מכנסיים, חגורות, מחוכים, איזה כיף! שווה להציץ בעמוד הפייסבוק שלה או באתר האינטרנט, לשאוב השראה ולהתכונן למאורע, שלא תתפסי במקרה לא מוכנה, כי כזכור בנות יקרות, השוק מוצף בגברים שכמהים להתחתן… זה יכול לקרות בכל דקה!
פתאום אני חושבת על זה, אולי אם אמא שלי הייתה שומרת את שמלת הכלה שלה, הכל היה נראה אחרת… נו מילא, מזל שיש לי את ענבל!
צלם: שי קדם
תכשיטים:ענבל ביטן
דוגמנית:מאי זונשטיין-ל-mc2
שיער:שרון לוי