גדלתי בישוב קטן, בבית הספר היסודי שנמשך עד כיתה ח' היו 2 כיתות בשכבה. רובנו גם הלכנו לצופים, כך שכולנו היכרנו פחות או יותר האחד את השני.
ביום כיפור היינו מתאספים כולם ליד בית הכנסת האשכנזי שנמצא יחסית בליבו של הישוב. זו פשוט היתה נקודת המפגש שהובילה בדרך כלל לנחילים של קבוצות גדולות של ילדים שצועדים ברגל לאנשהו, היינו מתחילים כקבוצה מאוד גדולה ולאט לאט מתפצלים לקבוצות קטנות יותר, תלוי בכיוון שהתחשק.
כילידת ספטמבר, כיפור תמיד נמצא באיזור של יום הולדתי, פעמיים חגגתי יום הולדת בכיפור עצמו. זו אולי הסיבה לאהבה המוזרה שלי ליום כיפור. אמא שלי אומרת שאני משוגעת, כי אני אוהבת את כיפור, את החורף ואת זה שמחשיך מוקדם. תמיד חשבתי שזה בגלל שאני אוהבת ימי הולדת, עכשיו אני מתחילה לחשוב שאלו (כיפור, חורף ושמחשיך מוקדם) פשוט 3 סיבות ממש טובות להיות בבית ועם אנשים שאתה אוהב.
אני זוכרת לטובה ממש את יום ההולדת שחגגתי בכיפור כשהייתי בכיתה ז', מצאתי את עצמי מסתובבת עם חבורה של ילדים מהשכבה שלי, לא זוכרת את כולם אבל זוכרת שהם לא היו מקבץ החברים הקרובים ביותר אליי, והיה לי כייף. נהנתי בחברתם.
אז נכון, כיפור זה יום של חשבון נפש ולא זמן לבילויים. אני לא דתיה אתם בטח יודעים. אני אוהבת את היום הזה כי כמעט תמיד מזג האוויר בו נעים, אנשים נפגשים ומדברים, נחים וזו אפילו הזדמנות טובה לקרוא איזה ספר. ושלא נדבר על זה שלא יזיק לי איזה יום של צום. אז מה רע?
בקיצור קשה לי לסבול בכיפור כי אני אוהבת את כל מה שיש בו, גם את הפן הדתי שלו, שהנה יש יום בשנה שאתה יכול לשקוע במחשבות שלך, לדעת איפה טעית לחשב מסלול מחדש ולשנות אם צריך.
גמר חתימה טובה