כמו שמיכת טלאים עשויה ריבועים ריבועים שכל אחד מהם מספר סיפור קטן מחיי היום-יום,
פורש משה בפני העם את החוקים והמשפטים. תרחישים אפשריים שיכול לקרות בין שכנים, בין בני משפחה, בבית, בשדה:
אם יקרה מקרה כזה וכזה-כך וכך יהיה עליכם לנהוג, זה יהיה הגמול, זאת תהיה התוצאה.
לכל מעשה יש מחיר, יש אחריות. ובחלק מהמקרים המחיר הוא מוות.(מות יומת!)
אחרי החזיון האור-קולי המרשים למרגלות הר סיני (ה"חתונה" בין אלוהים לעמו),קבלת עשרת הדיברות (יש אומרים-ה"כתובה"),
אחרי שהעם עבר חוויה אקסטטית של לראות את הקולות, הגיע הרגע לרדת לקרקע המציאות.
כמו ש"כלה" מרגע שנישאה והיא אשת-איש אמורה לנהוג על פי קודים מסויימים, ללמוד התנהגויות חדשות, שלא היתה מחוייבת להם כנערה בבית אביה,
כך גם העם , (המשול ל"כלה" במעמד הר סיני) אמור להתנהג מעתה על פי קודים מוסריים מסויימים, והוא מקבל את חוקי-האתיקה-המוסרית הזאת ממשה.
החוקים (המשפטים) הם חוקים חברתיים ומוסריים והמכנה המשותף להם: "שן תחת שן".
ולכן בולט מאד היעדר האיום בעונש במקרה של העני, שמסר את כסותו למלווה כעירבון להלוואה.
המלווה חייב להחזירה לו לעת ערב "כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". (ההדגשה שלי).
ההסבר הניתן לחוק להחזיר את הכסות לעת ערב הוא -כי אלוהים הוא חנון!
איך אולי מרגיש אחד מן העם, שעד לא מזמן היה עבד, שהתאכזרו אליו, כשהוא שומע את אלוהים אומר שהוא ישמע את זעקת האומללים כי הוא חנון?
אומרים כי עבד ששפר גורלו והופך להיות אדון, מתנהג לא פעם כגרוע שבאדונים, ומתאכזר אל הנחותים ממנו. היפוך של דפוס הקרבן בדפוס המקרבן.
מי שספג אכזריות, מי שהיה קרבן, בקלות רבה יהפוך להיות אכזר כלפי אחרים תחתיו. במיוחד אם הם מזכירים לו את הקרבן שהוא היה.
ופתאום המידה חנון, נותנת פתח ליציאה מדפוס הקרבן והמקרבן.
מאפשרת בחירה של התנהגות אחרת: אולי גם אני יכול להגשים את אותה מידה של היות אדם חנון בהתנהגותי, להיפרד מהדפוסים של קרבן ומקרבן, להינצל מהמעגל ההרסני הזה ולפגוש בתוכי איכות חדשה של אלוהות חנונה?
מידת החמלה היא מידה שיש בה איכויות ריפוי גדולות.
שמעתי וקראתי לא פעם מורים רוחניים שאומרים: תלמדי לסלוח לעצמך.
זה לא תמיד קל. מאיפה מתחילים? ומה עושים עם השופט המחמיר שהתיישב לו על הכתף ולוחש באוזן "זה לא בסדר…היית צריכה.. " מה עושים עם התיסכול כשדברים שתיכננתי לעשות לא מתבצעים בזמן, כשמטלות עוברות ביומן משבוע לשבוע.. כשמישהו מתנהג בצורה מכעיסה שמעוררת תגובה בלתי הןלמת? וכדומה.
לגלות חמלה לעצמי נשמע מאד יפה, ואיך בדיוק עושים את זה?
יש אנשים שקל להם יותר לתחיל מהחוץ פנימה, כלומר לסלוח למישהו בחוץ, לגלות חמלה כלפי ההתנהגות שלו, ואז קל יותר להפנים את החמלה כלפי עצמי.
ויש אנשים שאצלם הכיוון הוא הפוך, קודם עליהם לחוות חמלה כלפי הילד הפנימי שלהם, כלפי עצמם, ואז יכולים גם להחצין זאת כלפי אנשים בחוץ.
נראה לי שהתפקיד שהכי חסר ברפרטואר התפקידים של תיאטרון הנפש הפנימי שלנו הוא תפקיד ה"אלוהות החנונה".
אני מברכת את כולנו שנדע לגלות אותה בתוכנו, ולנהוג בה כלפי זולתנו וגם כלפי עצמנו.
מוזמנים להקליק על הלינק ולקבל את המדרש העכשווי ישירות למייל מידי שבוע:https://bibliodrmh.ravpage.co.il/newsletter