למי הפוסט מיועד? לכולם.
להורים השלווים תמיד. אבל תמיד ובאמת.
אלה שהילדים שלהם תמיד תמיד מקשיבים להם והכל מתנהל אצלם על מי מנוחות,
תוך הקשבה והסכמה הדדית.
ובמיוחד להורים האלה שמנסים להיות ההורים שציינתי במשפט הקודם
ובסופו של דבר מוצאים את עצמם יוצאים מדעתם,
רועדים מעצבים על סף לחנוק (מטאפורית) את כולם או פשוט להשתגע.
לאנשים שלא רוצים ילדים, מבחירה והרי להם החיזוק למה 🙂
מתחילים:
אני לא היחידה, זה ברור לי.
לכן החלטתי לפרסם ולשמוע את התובנות שלכם בנושא.
עד כה השיטה הזאת הצליחה לא רע וסיפקה לי
ואולי גם לכם כמה תובנות לא רעות בכלל.
מה תגידו?
סביר? נורמלי? יש לזה שם? מוכר לכם לגמרי?
אתאר לכם סיטואציות יום יומיות, כאלה שכולם נתקלים בהן:
בחרתי כמה "נבחרות", יש לי עוד המוווווון
שעות הבוקר המופלאות – ארגון הילדים למסגרות
שונאת לארגן את הילדים למסגרות.
שונאת. ברמה כרונית.
להכין את זה ואת זה ואת זה ואת זה.
ולא לשכוח את זה ואת זה ואת זה.
והמורה / גננת שלחה מייל כזה וכזה וכזה.
כל האמור לעיל – כפול 3.
עודף מידע ברמה היסטרית.
לא ״לא רוצה״, לא ״לא מתחשק לי״,
לא מסוגלת!
עושה את זה אבל מדובר בסבל אמיתי עבורי.
לא יעזור גם אם אקום 3 שעות קודם ואם הכל יהיה מוכן מראש.
אני מתעוררת דרוכה וחסרת חשק.
מיואשת בטרם עת.
כמובן שלהגיע למצב של 15 דקות לצלצול ואנחנו עדיין בבית,
כשאני כבר ליד הדלת ואחד הילדים אומר "רגע" או "אבל אמא",
כאן הו כאן אני כבר מאבדת את זה.
המשך שעות הבוקר המופלאות (ותקף גם לצהריים) – שינוע הילדים למסגרות ובחזרה
הסיטואציה של הליכה ברגל עם שני תיקים לפחות על הגב,
עם ילדים לידי, ליד כביש,
תוך כדי שכולם מדברים איתי בו זמנית ועל הדרך גם מתווכחים / רבים / הולכים מכות – סיוט.
הגענו לבית הספר. שני ילדים איתי.
עולים במדרגות, מגיעים לכיתה.
ילדה אחת נכנסת ומסדרת את הכסא והתיק.
אם נשאר זמן יורדת איתי חזרה למטה.
אח שלה לידי (הקטן כבר בגן).
יורדים במדרגות, מולי עולים ויורדים עוד ועוד ילדים
ואם במקרה כבר היה צלצול או קרוב לכך – הכמות כפולה ומכופלת.
אני עדיין עם תיק על הגב, הילדים שלי סביבי ואני כבר רוצה לברוח.
בשלב הזה, אני מסוגלת לבעוט במי שמולי,
רק שיזוז (לא עושה את זה כמובן, הכל כאן ברמת הביטוי).
עוד הליכה קצרה, מגיעים לגן השלישי – מינימום שיחת בוקר.
אם צריך להעביר מידע כלשהו לגננת או מהגננת זאת כבר מטלה
שנואה בפני עצמה (לא בגלל הגננת. בגללי).
נפרדת יפה כמיטב יכולתי מהילדון.
חיבוק, נשיקה ויום נעים מתוק שלי.
נאנחת, מאוכזבת (מעצמי) ויוצאת ליום עבודה.
בכל הקשור לפעילויות, חוגים, הורים אחרים,
מפגשים עם חברים וכו', הילדים כבר יודעים – תפנו אל אבא.
אם מתקשרים אלי לקבוע עם חברים, מבלי לעפעף,
אני כבר אומרת "תתקשרו אל בעלי, הוא אחראי על זה".
שעות הערב המופלאות – משכיבים לישון
חזרתי מהעבודה, הרגע נכנסתי הביתה,
השעה 19:00, קצת עייפה, קצת מוצפת מהתמודדיות "רגילות" של יום עבודה,
שום דבר רציני מבחינתי שיצדיק את הבא:
מנסה להשכיב לישון.
כולם רוצים אותי, להיות איתי, במרחק נגיעה ממשי.
מבינה אותם, לגמרי.
מתחילה בטוב.
מנסה להשכיב לישון את הקטן תוך שהגדולה מקריאה לי סיפור
והגדול מנהל איתי משא ומתן כלשהו של ״אבל אמא״.
תוך 5-10 דקות – סיימתי. הותשתי!
לא יכולה לשמוע ולראות יותר. פיזית. לא מסוגלת.
עושה הפרדה והולכת בשיטת האלימינציה – מהקל אל הקשה.
אייפון ביד, מוזיקת רקע באזניות ונשימות עמוקות – ככה משכיבה לישון.
ואז כשכולם ישנים, שוכבים להם מתוקים במיטות שלהם
או איפשהו ברחבי הבית, אני מסתכל עליהם ומרגישה חרא.
לא הצלחתי להשכיב לישון כמו שרציתי.
וגם אם הצלחתי, הלך קשה ממה שציפיתי.
שבת בבוקר, יום יפה.
מכירים את השיר הזה על שבת והאמא ששותה קפה בעוד האבא קורא עיתון?
I WISH
זה מתחיל בהתעוררות סבירה, אף אם מוקדמת מדי.
למעשה, כל שעה בשבת בבוקר היא מוקדמת מדי…
הרצון – להשאר במיטה עוד שעתיים עם כוס קפה קר.
בפועל – מכינה קפה קר, מילקשייק, שוקו, פרוסה עם משהו,
אמא חסר לי קש, אמא ביקשתי בלי קצף, אמא נשפך לי.
אממממממממממא.
שבת בבוקר – זמן איכות עם הילדים.
בואו חמודים נשחק.
מנסים ביחד – פאזל, קוביות, פלסטלינה, ציור.
תוך 3 דקות – רבים. לקח לי, נגע לי, שלי, שלו.
תוך 5 דקות – הבית נראה כמו אחרי פוגרום.
אמרתי לא פעם ולא פעמיים שיש רגעים בהם אני בטוחה
שאם פורץ יכנס אלינו הביתה הוא יעשה אחורה פנה,
במחשבה שמישהו כבר פרץ כאן לפניו.
מנסה הפרדה. אחד במחשב, אחד בטלויזיה,
אחת איתי – מורחות לק.
אח"כ מחליפים (בלי הלק – עד כאן).
ברקע ״אממממממא״ לא עובד לי, נתקע לי, בואי, תעזרי לי.
הפיוז עולה.
הבעל ישן – מנסה בכל כוחי לפרגן לו לפחות את זה.
5 דקות אחרי ואני כבר על הקצה. מעירה את הבעל ופורשת לנשום.
נו? מספיק? יש תובנות?
שיהיה ברור, מציאות החיים האינטנסיבית שלי היא כזאת מבחירה.
אני אוהבת את בעלי
אוהבת את הילדים
אוהבת את העבודה
בעלי (עמוד התווך, הדבק שאוסף את שבריי)
מצליח ״לתפעל״ את הילדים מבלי לצאת מדעתו.
מתעצבן לעיתים אבל נשאר שלם.
ברוב המקרים הרעשים הסביבתיים עוברים מעליו.
מסוגל לבהות במחשב (במובן החיובי של המילה)
וברקע בית משוגעים.
אני? הרעשים האלה הם כמו עינוי סיני בשבילי.
מרגישה כמו בול עץ שעליו עומד נקר.
ומנקר ומנקר ומנקר…
הילדים חכמים, מוכשרים, ״טובים״.
אין בי חרטה ולו לרגע אחד על זה שיש לי אותם.
לא הייתי רוצה לחזור אחורה לאף רגע בחיי.
מה שמשאיר אפשרות אחת – הבעיה בי.
מעבר ל״משוגעת״
עברו בראשי מחשבות של רגישות יתר, הפרעת קשב
וסתם חוסר סבלנות מולד.
מעבר לעובדה שאני כמובן בודקת את הנושא לעומק,
החלטתי (שוב) ״לחשוף״ את עצמי כדי לראות ולשמוע איפה אני ביחס למציאות.
אז מה אתם אומרים?
משהו כאן מוכר לכם?
בסיטואציות עם ילדים?
במצבים אחרים?
חשוב לי לציין שמי שמרגיש צורך להגיב ב"תגידי תודה שיש לך ילדים",
אני מבינה אתכם. אתם צודקים.
אני גם באמת מודה שיש לי אותם. בכל יום ובכל דקה.
אני גם מאחלת כל טוב ובריאות והרבה מזל אושר ופוריות
למי שאין לו ילדים ורוצה בכך.
באמת ומכל הלב.
ה"תלונות" שלי לא באות ממקום של לזרות מלח על הפצעים.
כמו תמיד בנושאים "רגישים",
מי שרוצה להגיב ולא רוצה / יכול לעשות את זה כאן בבלוג / בפייסבוק,
אפשר לכתוב לי למייל tami.goren1@gmail.com
בתמונה:
השרשרת שלי.
ביקשתי וקיבלתי אותה מבעלי אחרי לידת הילד השלישי.
מאחורי כל "ילד" חרוט שמו.
הם אוהבים לעשות "ספירת מלאי".
אני שוקלת להוסיף גם את הבעל. אולי זה עוד יקרה.
(מכירים את התליון של חצי הלב שהיה פופולארי פעם? יש לי כזה…)
שלכם,
תמי