גשמי ברכה. כך מכונים הגשמים האלה שכה ציפינו להם, שהדשא של השכן שיווע להם. והם תפסו אותנו לא מוכנים. אין זה בשל העובדה שלא הקשבנו לחזאים, והרי גם אם לא היה כך הדבר, אמי שתהיה בריאה, הזכירה לי בחדוות ציפייה כי הגשם יגיע ביום חמישי. והיא עשתה זאת בערך בכל יום מימי השבוע האחרון. אפשר להתעלם מהתחזית ברדיו כל שעה, אבל לא מתחזיותיה המטאורולוגיות של אמא, שנסמכות על אמצעים פחות טכנולוגיים מהלוויינים המשייטים בחלל, אך לא פחות מדויקים: המפרקים למודי השנים והתחזיות שלה. אבל אנחנו, כאמור, נתפסנו לא מוכנים. העובדות בהמשך.
התוצאה המיידית של זה היא הלם מוחלט. שההכרה בכך שאין ולא יהיה אינטרנט במהלך כל סוף השבוע מכה בך כל חצי שעה, כשאוטומטית כל הגוף נמשך לעמדת המחשב. אצל המתבגרת המשבר הוא קיומי, לא פחות. היא לא מצליחה להבין איך מצב כזה בכלל אפשרי. היא גם בטוחה שבאמת גדלנו ביקום אחר, למרות שאנו מאותו האלף ומאותה המאה. היא לא מצליחה לדמיין חיים ללא אינטרנט. איך מכינים שיעורי בית ללא חיבור, ומהיר. היא מתקשה להבין איך בדיוק מצאנו חומר באנציקלופדיות ובמקורות אחרים. בעצם, היא מתקשה לדמיין עולם שבו יש יותר מאשר אנציקלופדיה אחת שמסכמת את כל הידע האנושי בקול אחד. אני מציעה את הספרייה הציבורית, ומקבלת בתמורה קיתונות של לעג על עצם הפרימיטיביות שברעיון הזה. איך אפשר בלי קופי-פייסט…שהוא בעצם הדבר היחיד שעליהם לשנן ולזכור. זה המפתח.
בבוקר, למרות שאני מרגישה את אותות צום האינטרנט על גופי, אני מנסה להצטייר הכי אייטיז שאפשר, כלומר הכי לא מכורה לאינטרנט כי אפשר גם בלי. אך זעקות השבר של המתבגרת מחזירות אותי אל קרקע המציאות:מ"אמא מתי יהיה ראוטר? מתי נהיה מחוברים?" אני עונה בשלווה מעושה: "רק ביום שלישי אחר הצהרים". זה נראה כמו נצח. האמת שגם עבורי (ותודה שוב לסטיב ג'ובס היקר, תנוח על משכבך בשלום), שנפל בחלקי ליהנות מחסדיו שלהאייפון 4. אבל אייפון הוא ממש לא תחליף ללפטופ.
ובכל זאת, אני כבר לא כל כך משוכנעת. בלי להרגיש, בזמן שבן הזוג בילה במדיטציה ויוגה בחדר הכושר, מצאתי עצמי עושה קיקבוקסינג עם הגדולה ומאוחר יותר מתרגלת פילאטיס ומתיחות עם הקטנים. אפילו אדם תרם את תנוחת הפרפר והזכיר לי כמה קל לאבד גמישות שעבור רבים היא מתת אל. התחממנו מול האוויר הקריר שנכנס מהגינה, האזנו למוסיקה, צחקנו והכי חשוב התחברנו, לא לאייפון, לא לפייסבוק, לא לאקולוקו, יוטיוב או השד יודע מה. התחברנו לעצמנו ובינינו. ובמקום לבהות בעוד מסך, יהיה גודלו אשר יהיה, יהיו מספר הפיקסלים שלו אשר יהיו, מצאנו את עצמנו מסתכלים זה לזה בעיניים. מתי בפעם האחרונה זה קרה לכם עם הילדים שלכם? עם יד על הלב.
אז זה מה שקרה באמת, אחד לאחד. ביום חמישי בערב מיהרנו לחתונה בתל אביב. כשיצאנו, לא היה חורפי, ואנחנו, בחוסר אחריות משווע, לא זכרנו את דבר מפרקיה של אמא. שכחנו לסגור את החלון הצפוני שמעל המחשב הנייד ונתב הרשת, הערוץ שלנו אל הרקמה האנושית הגלובאלית. התוצאה הייתה טרגית. למחרת הסערה מצאנו את המחשב והנתב מבוססים בשלולית נאלחת של מים ובוץ, עונים להגדרה המקובלת של "מצבם אנוש". המחשב הגוסס מכיל מחקר היסטורי לא מגובה של חודשים. "אחד הטובים" כך הוגדר בהתרגשות על ידי בן זוגי היקר, שבלא משים – אף אחד אינו מושלם- שכח לגבות את אותו "אם לא ה-" מאמר.
מחר בבוקר כבר נדע אם "המחשב מתלוצץ עם רופאיו"ומה גורלו של אותו מאמר אומלל שצריך להיות מוגש בעוד שבועיים. ומאסון לטרגדיה, אנחנו מבינים עד כמה סגירה של חלון אחד מיני רבים בחיינו האמיתיים והווירטואליים יכולה להיות גורלית. אם תרצו בווריאציה אחרת: סגירה אחראית של חלון עם תוכן פוגעני ומסוכן לילדנו יכולה להציל חיים לא פחות. ואולי זה הזמן לקבל החלטה מודעת לאילו חלונות פתוחים חשופים הילדים שלנו ביום יום הווירטואלי. כי הווירטואלי הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות שלהם, והגבולות לעיתים קרובות מידיי מטושטשים. הם גם לא תמיד מבינים מה מסתתר מאחורי הנוף היפה שבחלון זה או אחר.
לתפיסתי בכל אופן, חלון ההזדמנויות הספציפי הזה הוא קצר מאד.
