לא זוכרת בת כמה הייתי כשראיתי כתבה בחדשות על איש שהולך על חבל מתוח מעל שני גורדי שחקים בעיר סואנת. בידיו החזיק האיש מוט ארוך כשהמוט מאזן אותו.
האיש צעד בנעלי בלט צעד אחר צעד על הכלום שמילא את הרווח בין הבניינים.
לאורך השנים דמותו של ההולך על הכלום, תלוי בין שמיים לארץ ליוותה אותי. פעמים רבות חשתי כהולכת על אויר, מאזנת בשארית כוחותי בין זה לזה.
לאחרונה אני מבלה על החבל די הרבה.
אני מלהטטת תוך כדי חירוף נפשי בין מרצה למרוצה. נעלי בלט לרגלי, תהום מתחתי ולהקות להקות של עורבני ביקורת חגים מעל ראשי.
בידי מוט עצום ואני מנסה לאזן.
בין להיות הבת שאני אמורה להיות לבין לשמור על שפיותי. בין לשתוק ולהכיל ולהבין, תמיד להבין, ולהביא בחשבון את המצב והמחלה וה… לבין לצעוק, היי אני הילדה שלך תהיי לרגע אמא שלי, תראי אותי. תושיטי לי יד, תרגיעי תנחמי. תבטיחי לי שיהיה בסדר.
בין האמא שאני אמורה להיות לבין למצוא את עצמי, להזכר מי אני בעצמי. בין להגיד כן, אני כאן, שומעת, מלאה בסבלנות, בפתרונות יצירתיים. לבין להגיד, שניה, תנו לחשוב רגע. תשתקו לקצת. תרפו ממני. תנו להקשיב ללב.
בין להגיד שהכל בסדר ואל תדאג הכל יסתדר לבין להגיד ראבק מה לעזאזל עובר לך בראש? בין לא לחשוף, את החרדות את הלב המפרפר, את העצב. לבין להגיד ישר ופשוט צריכה עזרה. צריכה רשת ביטחון וזה מה שהורים אמורים לעשות, אז יאללה.
בין לשדר "עסקים כרגיל" לבין להתחפר לאיזשהו זמן בעצב שלי ולא להעמיד פנים שהכל קטן עלי. בין להיות המהממת הזו, החזקה האמיצה. לבין להיות לא יודעת לא מבינה.
או בין להיות מאופקת לבין לפרוח מאושר, גם אם הוא לא מה שמצופה ממני בדיוק עכשיו. בין לפחד ולחשוש ולעשות מה שצריך כי ככה עושים. לבין לעוף, לנסוק למחוזות אחרים שם קורה מה שחשדתי שקורה.
בין להסביר לעצמי שאין מצב, אני לא יכולה, ככה זה. פשוט מאד. לבין להגיד פאקאוף, למה בדיוק אני לא יכולה? כי מה בדיוק הופך אותי ללא יכולה? ברור שאני יכולה, רחוק וגבוה. עד לאיפה שהדמיון יקח אותי.
קירקורם של העורבנים מפר את האיזון. המוט רועד, הידיים מזיעות. מתרחקת מהאיזור המרצה. מתנתקת מכור מחצבתי מהתבנית שנוצקתי אליה. כל צעד מלווה בחריקה בציקצוקי לשון עצומה שמהדהדים ומעבירים בחבל רעד של ממש.
מה תעשי? ומה יגידו? ואיך, איך לעזאזל תסתדרי. הם צווחים, ולמה נראה לך שתצליחי איפה שכל כך הרבה אחרות נכשלו?
ולמה דווקא עכשיו? ומה רע לך? ולמה את מייצרת בעיות? למה את לא שקטה? לא משתפרת? לא מתיישרת? למה צריך לזוז? למה את כזאת? למה את מגזימה?
אני נושמת עמוק ונזכרת בפריים אחד קרוב בו רואים שהאיש הצועד מאבד לרגע ריכוז והמוט כמעט נשמט מידיו. הוא מכופף לאט את הברכיים צועד שני צעדים לאחור ומייצב את עצמו. פניו מיוזעים אך נחושים ויש במבטו המביט קדימה שלווה. זו ששמורה לאלה שיודעים משהו בוודאות גמורה.
והמשהו הזה הוא כדור של אש בלבבם. והוא השמש והירח והכוכבים שבהם. והוא האהבה כולה ועומק הימים ועוצמת ההרים.
והוא זרימת הנחלים ויובש שאין לו סוף של מדבריות מתבקעות. והוא הדלק. וחומר הבערה והקטר שנוסע אל האופק.
ואני ממשיכה. אל אני מרוצה יותר. ככל שאני ממשיכה להתקדם מתגלים מחירים, אל כל מטר נוסף שאני גומעת מוצמדת תוית מחיר ואני מתרגלת אשמה, ואני מתרגלת עוד ועוד ביקורת. ואני מתרגלת הליכה על חבל דק כשאת האויר קורעות הצווחות.
ואני לומדת להגיד שאין לי סבלנות. שאני לא יכולה עכשיו. שאני לא מספיקה. שאני מעדיפה שלא, שכן, שמחר שאף פעם.
שעוד, שעכשיו ממש ממש הרגע!
שעוד. אני רוצה עוד. עכשיו. ממש הרגע.
לפעמים אני מאבדת שיווי משקל מכופפת את הברכיים וצועדת שניים או שלושה צעדים לאחור.
ושוהה שם. ומהרהרת בדבר.
מתחתי כלום עצום ומעלי עורבני ביקורת מציקנים.
אני נושמת. וממשיכה.