כבר יומיים שאני לא מפסיקה לחשוב על הסרט "ההיא שחוזרת הביתה". הסרט, שבמרכזו מערכת יחסית מינית, אלימה ודי מתוסבכת.
מי שמחפש לצפות ברומן רומנטי ודביק – זה בוודאי לא הסרט המתאים. זהו סרט יותר מחוספס. במרכז העלילה מיכל (השחקנית טלי שרון), במאית צעירה החוזרת להתגורר בחברת הוריה המבוגרים, עקב פרידה מחבר לחיים. כשהיא שבה לביתם, היא נטולת מקור פרנסה ומתעדת להתחיל לכתוב תסריט חדש. בשעה שהיא עושה את דרכה אליהם ברכבה, הרכב שנסע מאחור מתנגש בה. ברכב נמצא לא אחר מאשר, זאב (השחקן אלון אבוטבול). זאב הוא גבר נשוי, המנהל בית ספר תיכון, והמשרת כסמג"ד במילואים. גבר מצליח לכל הדעות. ההתנגשות המיקרית, מובילה לקשר ללא עתיד, בעל אופי מיני ואלים. מסע ההדרדרות המהיר של מיכל וההרס העצמי שלה, לא מובילים אותה לשום עתיד מזהיר.
טלי שרון משחקת נפלא. היא מצליחה לשחק באופן מהימן את התפקיד של מיכל. הבת המתוקה והמוכשרת החוזרת הביתה. אך אבוי! הבית זה לא המקום המכיל והתומך לשוב אליו. זוג ההורים המבוגר מתנהג כאילו פלשו לו הביתה. והשהות שלה בבית מעוררת מתחים ויצרים. האם נעמי (ליאורה ריבלין), לא נותנת לה מנוח. מצד אחד מעיפה בה מבט רך: "כמה שהעור שלך חלק", היא ממלמלת מולה , כביכול מעניקה לה מחמאה. מצד שני, שמה בכלי של הסוכר במטבח דווקא את המלח וגורמת למיכל לבחילה ולדחייה. המבט המודאג נוסח: "נו, מתי תתחתני/תצאי/תעבדי" לא נותן לה את הספייס שהיא זקוקה לו, על-מנת לאסוף את עצמה מחדש. השיבה של מיכל לא פוסחת גם על אביה, אלכס (אלי כהן). האב מתערער אף הוא. מביט בה במבט חשדן ומהורהר. ואולי אפילו במבט שטוף זימה, לאחר שהוא פותח בשוגג את דלת האמבטיה בשעה שהיא עומדת שם עירומה. גם זאב לא מקל על חייה. מצד אחד הוא נותן לה תחושה של קירבה. מצד שני הוא מגלה פן נוסף ומאוד אגרסיבי ביחסיהם.
זאב (אלון אבוטבול) משחק אותה קצת אדיש, מול מיכל. אבל כשהוא יוצא אל הטרף, הוא בהחלט מוכיח שהוא זאב.
כשמיכל פוסעת ברחוב והיא רואה מרחוק רכב מסויים והיא סבורה שזהו הרכב של זאב. היא צועקת לעברו: "זאב, זאב"! אי אפשר להישאר אדישים לקריאה הסימבולית, כשהיא נוכחת שהרכב שייך לאדם אחר.
הסרט אינו אמור לגרום לצופה לתחושת נוחות כלשהי. לאורך הצפייה בסרט חשתי שאני בהצצה אל מערכות היחסים המטרידות שנעו מולי על המסך. טו מאץ' קלוז-אפים. כמעט בכל פריים. חשתי צורך לנער את מיכל מתוך הסצינות המטרידות שהיא נתונה בהן. הי מיכל תתעוררי, את דמות בהפרעה.
והסוף של הסרט השאיר אותי קצת המומה. רגע? למה? מה קורה הלאה?
בין כל הדרמה, יש גם הומור שרק ישראליים מכירים. השכן ההוא ש"מת" לדעת כמה אבא של מיכל מבקש על האוטו. האמא הפולניה, שפותחת את החלונות ותכף על הבוקר מסדרת למיכל את הארונות בחדר.
היו כמה קטעים, שגרמו לי לבכות מרוב צחוק.
אל הסרט הוזמנתי מטעם סלונה. לידי ישבה חברתי הבלוגרית אורית יפרח. שתינו הגענו לסרט בליווי של הבעלים (ששניהם נושאים את השם צביקה, והסתבר באופן מפתיע, שהם מכירים עוד מקודם, היכרות עיסקית).
הסרט עורר אצל שתינו תהיות ושאלות. שמחתי לגלות שלאחר ההקרנה הבימאית והתסריטאית מיה דרייפוס, הגיעה לשוחח עם הקהל.
עד שמיה דרייפוס סיפרה על הסרט, לא הייתי בטוחה, מה אני חושבת עליו. לא סרט לקטגוריית אהבתי/לא אהבתי. אלא סרט מעורר מחשבה. דיון. העיסוק במערכת היחסים הקיצונית הוא המעניין. הוא העוצמתי.
חשבתי על הרבה צעירים שחוזרים בשלב מסויים בחיים אל בית ההורים, לרוב בגלל קושי כלכלי. הם מפרים את האיזון והשלווה הביתית. הם מהווים מטרד. גם בסרט מרגישים שמיכל היא מטרד. היא נטל. היא מיותרת במרחב שלהם.