אני נהגת לא רעה אם יורשה לי להעיד על עצמי. אני אולי משוחדת אבל כך גם מעיד גיליון עבירות התנועה שלי שהוא ריק טפו טפו טפו וכמות תאונות הדרכים בהן הייתי מעורבת – 3 הוא מספרן- בכל השלוש נכנסו בי מאחורה מה שלמיטב ידיעתי מסיר ממני אחריות.
למעלה מ-20 שנה אני נוהגת בכבישי ארצנו, כך שנקלעתי כך נדמה לי כבר לכל מיני סיטואציות הזויות. בואו נתחיל בזה שהרכב הראשון שלי היה חיפושית ולא זו שפולסווגן חידשה לקראת שנות ה-2000. החיפושית ההיא כבר אז היתה יותר זקנה ממני וסבלה מכמה בעיות ממנה סובלים רכבים שעליהם ישנה הלוחית "רכב אספנות". כך לדוגמא נתקעתי איתה באמצע צומת ומצאתי את עצמי לגמרי לבדי דוחפת אותה ביד אחת וביד השניה מנתבת את ההגה. היה לי התענוג להיתקע איתה כמה פעמים בכבישי איילון וגם היתה הפעם ההיא שבנסיון חניה במקביל צפוף במיוחד מצאתי את עצמי מתנדנדת איתה על שפת ואדי -באופן מפתיע חילצתי את עצמי (ואת החיפושית) משם שוב- לגמרי לבד – לחיפושית ולי שלום.
מאז החלפתי כבר מס' רכבים וסביר שנתקעתי עם כל אחד ואחד מהם בדרך זו או אחרת. ולמרות שמאוד הייתי רוצה להפריך את העובדה הקלישאתית על נשים ויכולת ההתמודדות שלהן – כשמדובר בבעיות מכניות- אני אובדת עצות. אני אפילו לא טורחת להרים את מכסה המנוע ולבדוק מה לעזאזל קורה שם. גם אם זה רק להתניע עם כבלים רצוי שיהיה שם איזה גברבר בסביבה אחרת יש סיכוי גבוה שאני אגרום לעצמי להתחשמל ולמרות שיש כאלו שיטענו שמכת חשמל פה ושם לא תזיק לי, עדיין מעדיפה לוותר על החוויה.
בכל מקרה, יש סיבה שפתאום אני מספרת על רכבים וחוויות ההתקעות שלי. ניחשתם נכון -השבוע זה קרה לי שוב. והפעם זה קרה לגמרי באשמתי… ביציאה לילית לקראת ערב מבטיח עם חברה טובה נוכחתי לראות שבמגרש החנייה הרחב בו שוטטתי לא היתה חניה פנויה אחת, סיבוב אחרי סיבוב ואף נפש חיה לעקוב אחריה ולחנות במקומה, חיפשתי אלטרנטיבה ומצאתי שכמה נואשים לפניי חנו בשטח חולי סמוך. נכנסתי. ושקעתי. כמובן שכל ניסיון שלי לצאת מהבוץ (תרתי משמע) חפר אותי עמוק יותר ויותר פנימה. מה עושים? אז אחרי שיחת טלפון בהולה לבן זוגי שיחיה שלא ממש קידמה את העניין לשום מקום ואחרי ששכנעתי שלושה גברים לבוא ולנסות לדחוף את הרכב החוצה (עכשיו באים? לא יכולתם לבוא כשחיפשתי חניה?) ללא הועיל, התחלתי לרדוף אחרי רכבי שטח פוטנציאלים שיוכלו לגרור אותי החוצה, כמה מפתיע שכל אותם רכבים היו יותר מפונפנים מאשר מותאמי שטח ולאף אחד לא היה וו גרירה או כבל למשוך אותי משם. כהרגלי כשאני זקוקה לעזרה בהולה התקשרתי לאחד מאחיי היקרים שהרגיע והבטיח- "מחר בבוקר אבוא לחלץ, לכי לבלות בינתיים". אז זנחתי את הרכב (גם ככה הוא תקוע שם) והלכתי לבלות. בן הזוג שיחיה המשיך מסתבר בניסיונות למצוא פתרון וכך מצא שיש ארגון מתנדבים בדיוק למקרים כאלו. בשעה 2:00 לפנות בוקר הגיע איש עם רכב השטח שלו, וו גרירה וכבל חילוץ, תקתק את כל העסק ובנוסף לכל היה חביב ונחמד. הוא סירב לקבל תשלום ואמר שבעזרתו של ההוא מלמעלה הכול מסתדר, אה כן… שכחתי לציין שהוא חבש כיפה?
אמנם חנוכה הסתיים כמה ימים לפני האירוע אבל אני רוצה להודות על הניסים ועל הנפלאות שהאנשים בארגון ".ידידים- סיוע בדרכים" חוללו עבורי.
כפי שאולי כבר הבנתם אני לא מאמינה גדולה בהוא שם מלמעלה, לפחות לא בחלק גדול מהדברים שהוא מייצג אבל אם הוא אחראי על טוב הלב והנתינה הגדולה ששלחה אליי את אותו המתנדב אז זה אחלה שיחוק.
