בתוך כל אחת מאיתנו יש נשמה טהורה, ילדה פנימית מופלאה, מלאה שמחה, מתלהבת מכל דבר חדש, מלאת סקרנות ופליאה.
הילדה הזו כולה דבש. היא רוצה רק טוב, רוצה שיאהבו אותה, רוצה הכרה, רוצה רוך והתחשבות, רוצה לתת בכיף ולקבל בהנאה.
אבל מה קרה לילדה הזו? היא נתקלה בעוקץ. פגעו בה.
כשמרוב התלהבות היא שברה משהו – היא נתקלה בביקורת, ומשהו בה נשבר …
כשהיא ניסתה ולא הצליחה – היא נתקלה בייאוש, ומשהו בתוכה התכופף …
כשהיא עברה צוהלת על יד אנשים עצובים, ממורמרים, כועסים – הם השליכו עליה את כל הרגשות הלא פתורים שלהם, והיא התחילה להתמלא ברגשות של אחרים, שדחקו את הרגשות שלה …
לאט לאט היא דעכה.
התחילה לשכוח מי היא, ומה היא רוצה.
שכחה את החלומות שלה, שכחה את השמחה.
התחילה גם היא לשלוח חיצי ביקורת, חיצי עוינות, חיצי כעס.
התחילה להזדהות עם העוקץ, במקום עם הדבש.
הפסיקה להאמין באהבה.
הפסיקה להאמין בטוב.
והפכה לקיפוד 🙁
לקראת ראש השנה באתי להזכיר לך את הדבש.
את המתיקות הפנימית שכבר שכחת שטמונה בך.
את היכולות המופלאות שלך.
להביט בך בעיניים של אהבה ללא תנאי, שאוהבות אותך. כי זה מה שאת.
מתחת כל הקליפות, וההגנות, והכעסים, וההתנהגויות המעצבנות – את נפלאה.
כמו שאת.
לפני הלחץ של החגים, באתי להציע לך חיסון: עוקץ שהוא דבש 🙂
כשעוקצים אותך – את יכולה לזכור את הדבש: את מופלאה. נהדרת. יכולה.
וכשמעצבנים אותך, את יכולה לחשוב: הנה עוד ילד או ילדה ששכחו את הדבש, והפכו לקיפודים.
וכמו הדבורה, יש לך את הבחירה מה לתת בחזרה: את הדבש או את העוקץ ?
בהצלחה !
אשמח לתגובות ושיתופים 🙂
