איתי החיים משחק הרבה/ דוד גרוסמן
ז'אנר: פרוזה מקור. 273 עמודים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. עריכה: מנחם פרי.
יש מילים על הספר הזה שצריכות להיאמר. להיכתב. ואולי כבר נכתבו כולן.
בחירה גורלית היא הכוח המניע של הסיפור. הבחירה של ורה, בת התשעים, פרטיזנית שנקראת להחליט בזמן טיטו היגוסלבי אם תסכים להכריז על בעלה המת כ"בוגד העם" ולחיות מכספי הפיצויים או להתנגד, להישלח לעבודות פרך באי עונשין ולעזוב את בתה בת השש לבדה.
ורה, בתה נינה ונכדתה גילי עומדות במרכז העלילה שנפרשת על התקופה שבין שיירי ההדף החברתי שהותירה מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו. בתוכה הדהוד המקארתיזם גם ביגוסלביה של טיטו אחרי מלה"ע השנייה והקיבוץ של שנות השישים.
ברביעייה חבוטה וטעונה, יוצאים ורה הסבתא, גילי הנכדה ושני הוריה: נינה ורפאל למסע אל אי העונשין של ורה משנות החמישים בקרואטיה, ה"גולי אוטוק".
הסיפור מבוסס בחלקו על דמות אמיתית: אווה פאניץ'- נהיר, ידידה קרובה של דוד גרוסמן שביקשה שיעלה את הסיפור שלה על הכתב. את האהבה הגדולה שנשארה בה עד יום מותה לאהובה שהתאבד.
המלנכוליה מעטרת בחן את הפינות של הנפש והטרגדיה, בת הלוויה הגרוסמנית, נוכחת בכל עמוד. איתה גם תחושה אפוקליפטית, אסון או חדלון. והחשש לגלות עוד צל ועוד כאב בעמוד הבא. אבל דוקא היא זו שבגללה אי אפשר שלא לקרוא את הספר בנשימה אחת. בפעימה אחת.
אלפי צבעים יש לדמויות בספר והן כולן מרובדות, משכנעות כל כך. וגם אני לרגע היא נינה ואלף ה"זנאים" שלה וגם הניחוח הסופני באפי לרגע. גם הזיקנה החיננית של ורה הסבתא והמרד הקוצני של גילי הנכדה.
וזו הסגולה של המחבר. הדמויות. הנינוחות המיומנת שמביאה אותנו להכנס לעורן.
כמה יפים העיטורים. כמה סוחפת הפואטיקה. אוי, לו הייתי גרוסמן.
"המבטים של נינה ורפי נפגשים שוב במראה הפנימית. אפשר כמעט לשמוע את צליל ההסתייפות." עמ' 145. האהבה הטראגית עוברת דרכנו, הקוראים. דרך הגוף.
הסיפור האמיתי מאחורי הספר מחזיק עלילה שלמה, יפה וקוהרנטית. אין לו צורך בהקצנה והוא לא מבקש זווית חדשה לצילום או עדשה מתחכמת. בכל זאת בחר המחבר להניח את המצלמה על כתפיה של גילי, הנכדה ולספר בגוף ראשון את הסיפור בעיניה. ועל מה שאבד בבחירה הזו, בצורת ההגשה שבחר, הוא מפצה בדרמות נוספות.
וכבר לא הייתי בטוחה מה טיבה ותפקידה של הדרמה. לא ההיא, מהעבר, מכאבו של דור ההורים, אלא זה, מההווה. כמו נינה, הבת, שמתחלה. דימנציה. טפשת. "שיכחון, שיטיון, אלצהיימר, קוקו. משהו מהמשפחה הזאת." עמ' 64 או המסע, המיותר, חזרה לאי העונשין בליל סערה. מוקצן מטבעו.
את הסמלים הסופר כבר לעס עבורי ולא נותר מקום לפעולת השיניים הטוחנות.
וכך נשארתי עם טעם חלבי מעט. כמעט בוסר.
דמותה של אווה פאניץ'-נהיר הפרטיזנית לא הניחה לי. אחרי מספר פרקים יצאתי גם אני במחקר קטן אל העולם המתועד שלה. ואז חזרתי לקרוא, נינוחה יותר, מכירה יותר. וחוזר חלילה, עוד קצת מחקר ועוד קצת קריאה. בראיון אחד עם אווה היא מודה, כמו גיבורת הספר של גרוסמן, שאת בעלה אהבה יותר מביתה. "ואם משהו רע היה קורה לבת שלך?" שואלת הנכדה. "תמיד הייתי יכולה לעשות עוד ילדים עם ראדה (בעלה הראשון)," היא עונה.
הקיץ הזה נסעתי לקרואטיה. עמדתי על החוף והבטתי אל האי הרחוק, הגולי אוטוק של ורה. לא הפלגתי אליו. זו רוחה של ורה (אווה פאניץ') שורה שם בין הכתלים המתפוררים. אבל בזכות גרוסמן, לרגע, גם שלי.