השבוע היה לי הכבוד המפוקפק לחלות בדלקת עיניים. מי שלא יודע, אני מרכיבה עדשות מגע אז דלקות עיניים מבקרות אותי פה ושם אחת לשנה שנתיים
עניין לקות הראייה שלי התחיל איפשהו בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי, הזמן שלקח לדעתי עד שגילו שהילדה לא רואה כלום ממטר (יש שיאמרו תרתי משמע) היה לפחות שנה אם לא יותר. יום אחד אמא שלי זיהתה אותי צופה בטלוויזיה ממרחק של סנטימטר וחצי בערך וכשזעפה עליי שאתרחק אמרתי שמרחוק אני לא רואה כלום. למשקפיים הראשונות שלי היה מספר התואם לקות ראייה של אדם בן 70… מה שמסביר את העובדה שהייתי תלמידה ממוצעת פחות או יותר, מה לעשות- פספסתי את כל החומר שבין חיבור וחיסור לחזקות…
מעבר לזה שביאס אותי להבין פתאום שמשהו דפוק אצלי (גם אם זו רק הראייה), הצטערתי שאת עיניי יסתירו זוג משקפיים בעיקר מכיוון שבגיל ההוא (ודיי גם עכשיו) הן היו החלק האהוב עליי בגופי.
בכיתה ח' אמא שלי הנפלאה והנהדרת לקחה אותי לעשות עדשות ומאז אני איתן, מבוקר עד ערב ללא הפסקה.
למרות שאני אסירת תודה לממציא העדשות, יש לעדשות גם חסרונות:
* הראשון בהם הוא שאם במקרה נרדמת איתן, אתה קם בבוקר באשליה הכה נפלאה שאתה שוב רואה טוב באופן טבעי, האשליה מתנפצת מהר מאוד כשאתה מרגיש את היובש בעיניים ומבין שאתה עדיין עיוור רק שבנוסף לזה אתה גם אידיוט שנרדם עם עדשות.
* החיסרון השני הוא דלקת העיניים, מעבר לכאב הבלתי נסבל שמדמה סכין הננעצת בעין, להפרשות המעצבנות, לגירוד הבלתי פוסק ולכך שכל אור גם הקטן ביותר גורם לסנוור רציני, אני נאלצת להשתמש במשקפי ראייה. אם יש משהו שאני שונאת זה את משקפי הראייה שלי, שבגלל המספר הגבוה גם אחרי כל הטכנולוגיות שבעולם עדשותיהן עדיין עבות.
לפני כמה שנים החלטתי שזהו, אני עושה ניתוח לתיקון ראייה. האופציה הזו תמיד הפחידה אותי, למרות כל סיפורי ההצלחה, פחדתי שמשהו עלול להשתבש, אחרי הכול עדיף רואה רע על לא רואה בכלל וחוץ מזה זה העיניים שלי – כפי שציינתי, האיבר האהוב עליי אצלי בגוף. אבל החלום לראות טוב שוב וללא עזרים הכניע אותי, עשיתי בדיקה, נמצאתי מתאימה, שילמתי מקדמה ויאללה יש תור לניתוח. הגעתי למרפאה מוכנה ומזומנה לראות 6/6 רק ששנייה לפני שנכנסתי לחדר הניתוח לבושה בכובע מקלחת דבילי וכיסוי נעליים סטייל ד"ר שפרד עליו השלום, יצא הרופא המנתח והריץ אותי לצילום עין נוסף כי משהו שם נראה לו לא טוב. אחרי 2 דקות הוקפתי ב-4 רופאים שדיברו בשפה שברורה כמובן רק להם. אני בינתיים לא רואה כלום חוץ מצללי אדם ובנוסף לכל כבר שמו לי כל מיני טיפות עיניים שגרמו לי ליובש/ צריבה וכו'. למרות כל הבלגן שמסביבי, כיאה לפרסיה שבי, הייתי בעיקר לחוצה מזה שאמא שלי (שממתינה עדיין ליד חדר הניתוח) בטח מתה מדאגות.
בקיצור החלום נגוז ונכון לעכשיו או עד שיהיה לי האומץ לבדוק את אופציית הניתוח שוב, אני ממשיכה לא לראות ממטר ומדיי פעם לסבול מדלקות