ילדים רגישים לא באים לעולם מהאויר. כלומר כל הילדים לא אבל רגישות כתכונה גנטית לא מגיעה משום מקום אלא בדרך כלל מהסביבה הגנטית המיידית של הילד או הילדה הרגישים.
כלומר גם אנחנו כאלה?
אני שומעת אתכם שואלים והתשובה היא שאם לא אתם אז בן הזוג שלכם ואם לא אף אחד משניכם אחד ההורים שלכם ואולי כמה מהאחים שלכם. כמעט בוודאות.
כי מה לעשות כמו הרבה דברים אחרים גם את הרגישות המוגברת לא קיבלנו מן ההפקר, כמאמר ביאליק, אלא מההורים שלנו והעברנו אותה הלאה.
אוקי אז אם זו עובדה – זה טוב זה רע זה משנה משהו?
עוד שאלה חשובה. כי הנה למשל אם ההורה המשמעותי, יהיה זה האמא או האבא, בכל מקרה זה שנוכח יותר בחייו של הילד הרגיש. שנמצא שם ביום יום שלו, שהוא זה שמגיב על מצבי החיים שבהם באה הרגישות לידי ביטו, אם ההורה הזה הוא הרגיש בעצמו, מצד אחד פעמים רבות יש בזה יתרון משמעותי והוא מסוגל להבין, להזדהות ופחות להשתמש במילים כמו "מפונק" ו"עצלן" שלא לצורך.
מצד שני וגם את זה יצא לי לחוות ולראות, דווקא ההורה הרגיש לא אחת הוא זה שמאבד סבלנות, הוא זה שהרגישות של הילד פוגשת אצלו מקומות לא פשוטים, עניינים לא סגורים, מעגלים פתוחים ועוד כל מיני ביטויים שהמשותף להם הוא בקושי של ההורה הזה לעשות את הדבר הנכון. למשל להרגיש. למשל לקחת בפרופורציות, למשל להיות שם בשביל הילד שלו, לתת מקום לרגישות אבל גם לזכור את תקפידו.
אוקי. אז הצלחתי לבלבל אתכם. או במילים אחרות -מה הנוסחא הנכונה?
הנוסחא היא כמו תמיד בענייני הורות שאין באמת נוסחא. מצד אחד.
מצד שני – הנוסחא שאני כן יכולה להצביע עליה באחריות מלאה היא נוסחת המודעות. בין אם ההורה הרגיש הוא הנוכח יותר ובין אם להיפך – בכל מקרה ומכל נקודת מבט – ילדים רגישים צריכים שיבינו אותם. שיבינו מי הם, שיתנו מקום ויכבדו את אופן ההתנהלות שלהם בעולם, גם אם לפעמים להורה זה פחות נח, דורש ממנו התארגנות מיוחדת או מצריך נשיכת שפתיים והתגברות על הקשיים של עצמו.
וזו אולי כל התורה על רגל אחת.
הורות מודעות. כזו שמבינה וקראה קצת ויצא לה לשמוע על תכונת הרגישות הגבוהה היא המפתח. היא הסיבה שאני מדברת על הנושא איפה שמתאפשר. היא זו שיכולה ועושה את ההבדל בין ילד רגיש מלא ביטחון שמח מחייך וגאה ברגישות שלו, לבין ילד רגיש נחבא אל הכלים, חושש לחשוף את האני האמיתי שלו ובוודאי ובוודאי לא מרוצה מתכונת הרגישות שקיבל כאמור – בירושה.
אז אם יש לכם תחושה שהילד שלכם הוא רגיש במיוחד – קחו לידיים קודם כל את הספר של ד"ר איליין ארון "ילד רגיש מאד" חפשו אחר כך חומרים נוספים. סרטונים ומידע.
כמה מהם אפשר למצוא בבלוג שלי שלא עוסק רק ברגישות גבוהה אצל ילדים.
שבו לקרוא או לצפות ותזכרו – בסוף על ספת הפסיכולוג בגיל ארבעים הוא בכל מקרה יאשים אתכם – אבל אתם לפחות תדעו שעשיתם כמיטב יכולתכם – במסגרת המגבלות – הגנטיות כמובן.
בהצלחה
רותי