הפוסט פורסם לראשונה בבלוג שלי יומנה של טכנאית ציפורניים
אחרי שגמרתי להתבייש בשל היעדרות ממושכת מתפקידי כקוראת של סלונה, אני יוצאת להשלים החובות. על ארבעה ספרים שקראתי ונהניתי וטרם כתבתי מילה. הרי הם לפניכם לפי סדר קריאה כרונולוגי:
פגישה עם החיים/ססיליה אהרון
קודם כל הרעיון! החיים מקבלים חיים משל עצמם והופכים דמות בספר. נפלא. ולא סתם דמות אלא הבוגר האחראי שלוקח על עצמו לעשות סדר אחת ולתמיד בחיים של זו שהוא שייך לה, גיבורת הספר. מתחת לכתיבה הקלילה והמשעשעת של ססיליה אהרון מסתתרים כמה רעיונות יפים, תקפים ובסיסיים על החיים; על אנשים שמתנהלים חיים שלמים נגד עצמם בלי לשים לב. על היכולת להשתחרר מדפוסים ישנים כנגד מה שנדמה ‘כל הסיכויים’. על השמחה בפשטות. לא יודעת מה אתכם אבל אני שמה מיידית טבין ותקילין כדי שיבוא אחד ויעשה כאן סדר סוף סוף, שיבוא לציון גואל.
קולו של המלאך/גיום מוסו
גבר ואשה לוקחים בטעות זה את הסלולרי של זו. מכאן הדרך מתפצלת ומתפתלת למקומות שאללה איסתור. לא הרחקתי לחשוב שבאקט המקרי מסתתרת אמירה קולוסאלית. הטלפון נשאר רק טלפון גם במערכה השלישית ובכלל. אבל העובדה שלא הרגשתי מיליגרם של עומק הגותי לא שינתה את חווית הקריאה: בלעתי את הספר בשלוק אחד ארוך כי גיום מוסו יודע לספר סיפור. בדיוק כשחשבתי שהנה, השתלטתי על החומר ואני יודעת לאן אנחנו מתקדמים, נוסף עוד מידע קטן שהופך את העלילה על פיה ומאלץ לעשות רפרש ולחבר מחדש את כל החומרים. לא מפחיד ברמות של אל הפינה האפילה ביותר אבל שווה לישון עם פנס וסכין בטווח נגיעה.
מלכת היופי של ירושלים/שרית ישי-לוי
כל כך נהניתי מהצלילה העמוקה לחיי ארבעה דורות ומספר יבשות במשפחה אחת: מי אמר למי מתי ואיך, אהבה, תשוקה ויצרים בכלל. גן מוטנטי של החמצה גדולה עובר במשפחת ארמוזה וכאב לי לקרוא עליו כאילו מדובר בחבריי מהשכונה. וזה בדיוק כוחו הבולט של הספר: האמנתי לכל מילה כתובה ובשבילי כל הדמויות נולדו חיו ומתו באמת ובתמים. השפה, ההתנהלות, העלילה – בכל רמה שהיא רותקתי לעולם קוהרנטי מלא ועשיר. אחר כך, כשגוגגלתי קצת, הבנתי שהרוב בעצם נבע מדמיונה העשיר של שרית ישי-לוי ועל כך עוד יותר התפעלות ממני אליה. תוך כדי הזדהות מוחלטת עם הדמויות, הזדמן לי ללמוד על חיי משפחות הקהילה הספניולית, על ירושלים וארץ ישראל של פעם. מדובר כאן ברווח משני לא מבוטל בכלל למראיינת ניצולי שואה, תאבת סיפורים אנושיים מזמנים ותרבויות עברו.
המרכיבים הסודיים של האהבה/ניקולא בארו
הספר היה מצוין ליומיים ששימש אותי בין אשפוז לשחרור מבית החולים. התחבב עליי מההתחלה בזכות הנימה הקלילה והמשעשעת (סליחה על שימוש פעם נוספת במילה החיוורת ‘משעשעת’). יחד עם זה, לא יכולתי שלא להבחין בשני כשלים די משמעותיים; לצערו נקלע ניקולא בארו שלא בטובתו לזמן שבו התפלשנו בפרשת ‘הזמרים והקטינות’. עם מזמורים כאלו ברקע (ובכלל), לא סקסי ואף מקומם לקרוא על גבר שעסוק כמעט ספר שלם בהונאת אישה.
והכשל השני: אני חושדת בבארו שקודם מצא פתרון ורק אחר כך תפר לו סיפור, כי הרעיון המרכזי של הסיפור כל כך מופרך – תראו לי בבקשה את העורך הלשוני שמתגלה כסופר שמטיל ביצי זהב אבל חרד עד ציפרלקס שיתגלה ויפוטר. לא אמין בשום צורה ונאלצתי להתעלם מהקונספט הזה לאורך הספר כולו רק כדי שאוכל ליהנות מיתרונותיו האחרים.
להלן ספוילר וחומר למחשבה: ארבעה ספרים שהסוף מנצח בגדול והאהבה לוקחת בעיניים עצומות. אני מפרשת את זה כביטוי לכמיהה שלא עוזבת, למרות שהחיים חובטים בנו חבוט ושוב, להמשיך להאמין בסוף טוב שמגולם על ידי זוג אוהבים בנשיקה לוהטת תחת שקיעה צבעונית.
