"משי, אני רוצה לספר לך על ההצגה שראיתי אתמול."
"יופי. אותי את אף פעם לא לוקחת."
"ממתי את רוצה לבוא איתי להצגות?"
"נו ספרי כבר, כמה את חופרת?"
"הצגה שחברה שלי, ליאת, כתבה וביימה."
"אפשר לחשוב כמה חברות יש לך. חברה. באמת."
"למה לא? חברה חדשה. הכרתי אותה דרך חברה שלי, ריקי שולמן."
"עוד חברה? פתאום מלאה בחברות נהיית. בטח מכוערות."
"נורא מכוערות. אז ליאת, חברה שלי, נולדה, אחרי שאחד מהאחים התאומים שלה נהרג. וכשהיא היתה בת ארבע בערך, אבא שלה נהרג, וכשהיא היתה גדולה כבר, נהרג התאום השני בתאונת דרכים."
"איזה חיים ביאוס."
"ומה שרציתי לספר לך, שהיא כל הזמן כעסה על אמא שלה. רציתי לספר לך על זה, משי."
"אבל, אמא, לך מגיע שאני אכעס עליך."
"למה לי מגיע?"
"כי את מעצבנת."
"למה אני מעצבנת?"
"ככה." והולכת. ככה.
על זה היתה ההצגה. על הככה הזה. על הכעס שנאמר, על הכעס שלא מצליח להיאמר. על ליאת פישמן לני וסיפור החיים שלה. על הכאב שמחבר ומפריד ביני לבין משי ומיתר. על ילדים שנולדים לתוך אבל על מי שלא הכירו, על ילדות בנות ארבע שאיבדו את עולמן, והיו צריכות לבנות את עצמן מחדש. על אמא שאנשים אחרים מתפעלים ממנה והילדים שלה לא מפסיקים לכעוס.
בשבעה של לטם ודקל, כשהמוני אנשים מציפים את הבית, מנסים להסביר למשי הקטנה איפה האחיות שלה, מספרים שבשלוש בלילה אפשר לראות אותן בכוכבים, נשלח להן בלוני הליום והן יקראו את המכתבים שנצרף, אני אוספת את עצמי, את החלקים שנשארו, יד רגל ראש, צוואר שוקע, לב חלול, עור דהוי, ויושבת על יד משי, על המיטה. תחזיקו אותי, אני אומרת לאנשים מסביב, תחזיקו אותי עכשיו חזק, חזק תחזיקו. ואת, תקשיבי לי טוב טוב, ילדה שלי, ורק לי תאמיני, את מבינה? לטם ודקל אינן! הן מתו! ולעולם לא נראה אותן יותר! את יכולה לבכות ולצרוח כמה שאת רוצה. תשתוללי ותצעקי עליי, אבל את תדעי שבחיים אני לא אשקר אותך. בחיים.
תמיד זה יהיה לטם ודקל ומשי ומיתר. תמיד. תמיד הן שם. תמיד ילדות שתופסות מקום ענק בלב המדמם שלי, ושני ילדים חיים שנאבקים על מקום שם. אמא תראי אותי אמא תקשיבי לי אמא את תמיד את אף פעם את כזאת את ואת ואת. ואמא שלא תמיד רוצה לשמוע ולא תמיד רוצה לראות, ואין לי כוח לרגשות אשמה שלכם לכאב שלכם לכעס שלכם לחוסר שייכות שלכם לזה שאתם לא זוכרים לא מכירים לא מבינים לא רוצים.
ומה נראה לך, משי, תסתכלי אליי, הבלונים האלה מתפוצצים ולא מגיעים לשומקום, את לא מבינה? בלוני הליום יהיו לכם בימי הולדת שלכם, לא בימי הולדת של לטם ודקל יותר. לא יהיו ימי הולדת של לטם ודקל יותר! לא! ובגלל זה הימי הולדת שלכם כל כך שמחים וכל כך כואבים ובלתי נסבלים. ובגלל זה בבת מצווה של משי, אחרי שחברות שלה ארגנו לה מסיבה ולקחתי אותה וחזרתי הביתה עם אוטו מפוצץ בלוני הליום, עצרתי בבית קברות בחושך, והחניתי, ופתחתי את החלונות ושחררתי בלון אחרי בלון אחרי בלון מסריח לשמיים השחורים, וצרחתי זה לא לכן! זה בחיים לא יגיע אליכן בחיים לא! אין לכן חיים יותר! לא בלונים לא מסיבות לא חברים! רק להם. רק למשי ומיתר יש. אז תקנאו אתם בהם והם בכם. ושכל הכעס ייצא כבר. זה ששותק וזה שצורח ושכולם ישתוללו פה מכעס, שישברו קירות, שיהרסו כל קיר בבית אחר עם כניסה "פה גרים בכיף". איך גרים בכיף כוס אמק? איך אתם גרים לכם שמה בכיף כי לנו מה זה לא כיף עכשיו! לא כיף לי בכלל, הבנתם!
ולא כיף לי עכשיו במונודרמה הזאת כשעל הבמה אני רואה את הילדים שלי, את משי ומיתר, שאף פעם לא יודעים לדבר את הכאב והכעס, כי החרא הזה הוא בגוף שלהם, . בוורידים, בתאים, בזכרונות הלא מודעים, לא במילים שמסבירות.
ועומדת לי השחקנית הנפלאה הזאת, ענת זמשטייגמן, וזועקת משפטים על משפטים מעל הבמה, באולם קטן, בתיאטרון הסמטה, כשאין לי לאן לזוז ואי אפשר להעביר נושא, והיא שמה מילים לכאב, מילים שמרסקות לי את האוויר, ננשמות פנימה כמו גושים כבדים. כשאח שלה שי נהרג, כשהיא כבר אישה צעירה, היא מהדהדת לתוך הריאות, "לא עוד זיכרון עמום! לא עוד מוות יד שנייה! עכשיו זה הדבר האמיתי! עכשיו זה סוף סוף שלי ועכשיו אני סוף סוף שייכת! אבל למה? למי?"
ואני בוכה בטירוף על הכסאות המצ'וקמקים באולם הזה, כי מבינה כל כך כמה הזוועה הזאת גרמה לה להרגיש שייכת. כמה הילדים שלי גדלים בבית שהם לא מרגישים שייכים עד הסוף, לא שלמים עד הסוף, לא מחוברים עד הסוף.
אז כן, אני מעצבנת, משי. ואני מעצבנת, ופוחדת, ומתחננת לאלוהים שלא יהפוך אף אחד מכם לשייך כזה, כי לא יהיה לי כוח יותר, את מבינה?
תודה, ליאת פישמן לני, המוכשרת כל כך.
תודה שעזרת לי לראות את משי ומיתר. ששמת לי אותם מולי, על הבמה, מדברים את הכאב.
