לפני כשלוש שנים כשפתחתי את הבלוג כל מה שביקשה נפשי היה פינה של שקט. קירות לבנים שולחן כתיבה. חלון ודלת. דלת עם חור מנעול בתוכו תחוב מפתח.
בלב הבית הפיצפון בו גרנו אם לדייק במסדרון, כשהמחשב על מדף עץ ומאחורי הגב עוברים ושבים הייתי נכנסת לחדר הלבן ומאחורי נועלת את הדלת. מהחלון נשקפו שדות ירוקים דרך קבע ורוח של יום שמש בעיצומו של חורף. רוח צלול וגבוה.
לפני כמעט שלוש שנים הקמתי לי מקום בתוך מציאות עמוסה וכאותית. לאט לאט התמלאו הקירות תמונות בצבעי אהבה ושמחה. בצבעי מציאות ודמיון. על מוט נתלה וילון פרחוני. על השולחן עציץ פורח. הוספתי כורסא וכריות. וספל קפה שנמלא מעצמו. על הריצפה פרשתי שטיח.
אותיות נאספו למילים שם בחדר חברו זו לזו למשפטים מלאי הבעה. טקסטים שלמים רקדו בתוך החדר סובבים אותי, כורכים עצמם סביב צווארי כצעיף משי.
לפעמים כבדות המילים קשות ושורטות לפעמים מלאות תקווה, ניחוח של חוף ים או אקליפטוס. מראות נגלו מחלונו של החדר השדות התחלפו בהרים מולבני פסגות, בערים סואנות, בימים. בכפר קטן.
אז לא דמיינתי לאן יקח אותי הבלוג שלי. לאילו פסגות בתוכי. ובמציאות. אבל לאט לאט הלך וגדל החדר והפך לדירת חמודות. עוד ועוד חלונות נפערו בו לרווחה. עוד תמונות מילאו את הקירות. וניחוח מאפים מחממי לב. סלי פירות שופעים ובאדניות החלון החלה יונה לקנן.
את עצמי בניתי בעזרת הדירונת הזאת. כוחות ששאבתי, מחרוזות של מילים ששזרתי. חברות וחברים חדשים.
היצירה שלי הלכה והתעצבה קיבלה קול של ממש ומקום בעולם הזה האמיתי.
המילים שלי נגעו באחרות חיזקו, נתנו תחושה של קירבה. כוחות ואומץ. מילים שנשלחו אלי מעל לגלי הבלתי ידוע של המרחב הוירטואלי הפכו לקישוטים על מגש אמייל.
קשרים שקשרתי. מסע שאליו יצאתי לארץ אחרת לכבוש פסגות של אמת בנעלי הליכה ולב גואה.
הבלוג שלי תרגם אותי למה שרציתי להיות ולא העזתי להגיד. לבקש. אולי אפילו לרצות. הבלוג הזה, עידית מילים, איפשר לי להתייצב בעולם הזה ככה, כפי שאני.
אני והמילים והצבע ותאורים ודימויים.
הבלוג הזה הביא לי עוד בלוג, ועבורו אני מקבלת כסף. "עידית דרומה"
הבלוג הזה העניק לי את הכבוד המהמם ליצור את כריכת הספר הראשון של חיה סדן (העבודה שבפתח הפוסט)
הבלוג יצר את החיבור ביני לבין מיכל צפיר.
הבלוג הזה נתן לי "פוש" לעמוד מול אנשים וללמד אותם ליצור, לחבר נייר לנייר למילה ולברוא עולם.
הבלוג הזה סידר אותי בזמן שלא הייתי בטוחה שיש לי סיכוי להסתדר, בכלל.
הוא העוגן שלי והבית הקטן המוגן שלי. הוא קרש הקפיצה והתקווה שלי.
הבלוג הזה הוא כרטיס הביקור המושלם, המחמיא ביותר שיכולתי להמציא לי.
הכרתי ואני ממשיכה לפגוש אנשים יוצאי דופן. אני חלק מקהילה חושבת, פעילה משמעותית.
אני מלאה בכוחות, הקרקע הפוריה הזאת, עידית מילים, "אדמה מאיכות טובה לחקלאות" זה הפירוש המילולי של עידית, תצמיח עבורי עתיד.
אני מאמינה בכל ליבי שהמילים שלי יבואו עוד שפע לחיים שלי. שפע מכל סוג שאבקש.
פרנסה, עניין, מפגשים מלאי משמעות. המשך של יצירה של צבע והתרגשות אמיתית.
אני חולמת תיקתוק אותיות. טקסטים מתהווים. עוד ועוד.
עוד חדרים בבית הזה שאני בונה לי. עוד חלונות ונופים.
קרקע יציבה לעתיד. פוריה מניבה.
גם את רוצה להגשים חלומות? פתחי בלוג בסלונה.