"תגידי, היא אומרת לי. האימא של היולדת." אני נורא רוצה לעזור לה. איך אפשר?"
"תהיי שם איתה. תהיי איתה עם כל האמהות שלך. תתארי לעצמך בבושקה. את אמא של אמא צעירה שתיוולד תיכף להיות אמא, ואת בת לאמא של בת של אמא שהיא בת של אמא לאמא עד אדם הראשון. וכולכן עוזרות לה ביחד". "קצת הזוי", היא אומר. "כן. זה באמת הזוי.". אספר לך כמה סיפורים על עזרה מרחוק ליולדת. אני אומרת לה.
"יש לי חברה מורה שקוראים לה אלכסנדרה. היא גרה בדירה קטנה ברמת גן, שלהיכנס אליה זה קצת להיכנס חזרה לרחם. דירה של רוסים, קטנה קטנה, וכל מילימטר יש בו דברים. ספרים , דפים, בובות, כלים והכל במין בלאגן מאורגן.
וגם תמיד יש שם אוכל רוסי, שמן וטעים, שאני לא מעיזה אף פעם לקנות לעצמי הביתה. אלכסנדרה מורחת לי פרוסת לחם טריה בשכבה כבדה של חמאה, מניחה עליה פרוסה עבה של גבינה רוסית שמנה ומעל כמה דגים מעושנים נפלאים, ואנחנו יושבות ומדברות.
נסעתי איתה למוסקבה לכנס ופגשנו שם חבורת מיילדות שהיא הכשירה.
"את צריכה להכיר את אוולינה." היא חזרה ואמרה שוב ושוב מרגע שעלינו על המטוס למוסקבה.
אוולינה גרה מחוץ למוסקבה .אלכסנדרה אני ועוד שתי מיילדות חברותיה. מרינה וקטיה, שלוש שעות לקח לנו, רק לצאת ממוסקבה. תוך כדי הנסיעה הטלפון שלי מצלצל. על הקו הבעל של היולדת מהארץ שהייתי אמורה ללוות בלידה. "ירדו לה המים." הוא אומר, וכך כשהוא עם אשתו בישראל ואנחנו ברוסיה ליווינו אותם בלידה. בחוץ גשם וקר, הכבישים של מוסקבה צפופים ודחוסים, ומרינה יושבת מרוכזת כולה בתוך המכונית. מבטה מרוכז אי שם בנקודה דמיונית, עיניה רואות לא רואות. "צוואר הרחם כבר רך. התינוק מרגיש בסדר גמור." היא אומרת אחרי כמה דקות, הבנות האחרות מהנהנות, ומצוות עליהם לנוח כמה שאפשר, לשתות כוס מיץ אפרסקים לטחון לתוכם שקדים ולנוח. אלכסנדרה עוצמת את עיניה במכונית הנוסעת, אני רואה אותה מטיילת בגוף למקום רחוק. היא אומרת: "תגידי להם שבכל בסדר. זה זמן טוב. תגידי לה שתבקש סליחה ממי שפגע בה. אם מישהו פגע בה עכשיו היא צריכה לבקש ממנו סליחה. שתבקש סליחה ממישהו שעשה לה משהו לא טוב. זה הזמן" אני מעבירה את ההוראות לבעל המשתאה. האמת? הוראות לא ממש ברורות.
אוולינה מחכה לנו על המדרכה בגשם המזרזף. אישה מבוגרת, זוהרת כולה בלובן בוהק. התחבקנו, ופתאום לא יכולתי לעזוב. עמדתי אתה מחובקת בחוץ. גשם יורד, האוויר קר ודוקר, ומנגד הגוף של אוולינה חם ומשהו בלב שלה ממיס את שלי.
בדירה הקטנה, דירת השיכון הצפופה הגישה לשולחן הקטן, המתאים בדיוק במידות לגודל החדר במרחק המינימלי האפשרי מהקירות, סיר מרק אדום חמצמץ וצנצנת שמנת טריה ושמנה שהביאו לה באותו היום מהכפר. פרסה פרוסות עבות וריחניות מלחם שנאפה בכפר, לחם שחור וחושני. רוסית. גם כאן כאילו לא הבנתי מילה, אבל הבנתי הכל, כל מה שהייתי צריכה.
היה חם ונעים. אוולינה שאלה משהו, ואלכסנדרה סיפרה לה על הלידה של אותו זוג. לידה שמתרחשת באותו הזמן בדיוק במרחק אלפי קילומטרים מכאן בישראל, בבית החולים תל השומר. אוולינה מביאה קערות טיבטיות מניחה אותן על השולחן. נעמדת, מחזיקה בעדינות במקל ובדינדון עדין עדין השמיעה קולות עמוקים מהקערות הטיבטיות ומגרונה. ישבנו כולנו, נתנו ידיים והתפללנו ביחד למענם.
השעה כבר אחת עשרה וחצי בלילה. "הכל יהיה בסדר. התינוק עוד מעט יצא." אוולינה אומרת. שוב כולן מהנהנות. חצי שעה אחר כך, בחצות, התינוק נולד. "היתה לידה מדהימה. בחדר היתה ממש אווירה של קדושה." סיפרה לי הדולה שהחליפה אותי בחדר הלידה, כשחזרתי כמה ימים אחר כך לארץ." מה עשיתן שם ? הרגשנו שאתן איתנו?"
ואני נזכרת באותו לילה שבו ליוויתי לידה. יצאתי לרגע מחדר הלידה להתארגן, להביא אולי משהו לאכול, עמוק לתוך הלילה בחדר הסמוך עוד אישה יולדת. מחוץ לדלת הסגורה עומדת אישה יפהפיה, גבוהה, כבר לא לגמרי צעירה, שערה סתור, עיניה עייפות, שפתיה חשוקות. נשענת על המשקוף, מנסה לשמוע מה קורה בחדר. משם אני שומעת את היולדת מתנשפת נאנקת ולוחצת. "התינוק עוד מעט יהיה בחוץ" אני אומרת לה. במבט מודה "זו ביתי שם בפני" היא אומרת, כל כך כואב לה , לא הסכימה לקחת אפידורל וגם ביקשה להיות רק עם בעלה בלידה. " ואני מרגישה בכל גופי את מצוקת הסבתה הצעירה שהעזרה שביתה ביקשה ממנה היא שהיא תלווה אותה מבחוץ. "את יכולה לעזור לה גם מכאן," אני מציעה. "איך?!" היא שואלת. "תנשמי עמוק, ותראי פשוט איך היא נפתחת שם, פה במרחק שני מטר ממך, איך התינוק מפלס לו דרכו לכאן. ותנשמי עמוק" ידי מונחת על גבה , אנחנו עמדות בדממה נושמות ביחד ואז אני הולכת לדרכי. למחרת, במחלקת יולדות מתקרבת אלי אישה יפהפיה , זורחת כולה, מטופחת ומאושרת. לקח לי שניה לזהות שזו הסבתה הדואגת מאתמול. "אני חייבת לספר לך משהו" היא אומרת בהתרגשות. "באמת נכדי המהמם נולד קצת אחרי שהלכת. יותר מאוחר ביתי הסתכלה עלי פתאום באופן מוזר ושאלה אותי:, אימא, מה עשית שם מאחורי הדלת כשאני ילדתי? אז סיפרתי לה. שנשמתי ודמיינתי איך היא נפתחת ואיך התינוק לאט לאט יוצא. המתוקה שלי התחילה לבכות ואמרה שהיא פשוט הרגישה ת זה, היא הרגישה שמישהו עוזרת לה להיפתח ולשחרר את התינוק" חיבוקים איחולים ואני הולכת.
את הספר "סודות הלידה – ידע קדום בעולם מודרני " אפשר להשיג בחנויות הספרים ואצל ציפי מונט בפייסבוק
