כשיש כל כך הרבה ספרים על המדף קשה למצוא זמן לקריאה שנייה, אך התמזל מזלי ומועדון הקוראות בו אני חברה בחר ב"עולם הסוף" כספר הבא לדיון ולכן קראתי בו שוב, כעשר שנים לאחר הקריאה הראשונה.
זכרתי שמדובר בספר מאוד ייחודי ויצא דופן בנוף הישראלי ואכן התרשמות זו נותרה בעינה. אין ספק שאופיר טושה גפלה הוא עוף מוזר בעולם הספרות העברית, בלי קשר לשמו המוזר להפליא. אולם לאחר עשר הפליאה מן הייחודיות והמקוריות קצת דעכה ולמרות ששוב נהניתי ממשחקי המילים המצחיקים ומהרעיונות המדהימים והסוריאליסטיים הפריע לי מאוד היבשושיות והניכור שבכתיבה. לא חשתי שום עומק רגשי ולא הצלחתי להתחבר אל אף אחת הדמויות. יתרה מזאת, למרות שהדמויות מדברות כל הזמן על רגשות ועל אהבה גדולה מן החיים, לא חשתי כל רגש בוקע מדפי הספר, אלא רק תיחכום מודע לעצמו ולצערי זה לא מספיק.
יחד עם זאת, הספר בהחלט ראוי לקריאה בשל העיצוב המושלם של העולם הבא האתאיסטי, הטכנולוגי והנהנתני כל כך של גפלה. כל סיפורי הסבתא על גן העדן והגיהינום חוטפים כאן סטירה עסיסית בפרצוף כשאנחנו עולים על הקרוסלה המטורפת של מפגשים הזויים עם מרילין מונרו והחבר החדש שלה (שגם הוא מחזאי בשם ארתור מילר), מבקרים בזומבי, שם חיים להם בשלווה ובנחת בעלי החיים המנוחים וצופים להם בכיף ובצחוק בסרטי הטבע התיעודיים שבני האדם צילמו על אודותיהם. גם המשורר מאבון עוד חי ופעיל ועורך אודישנים לשחקנים למחזה חדש בעוד מוצארט מסרב בכל תוקף לסיים את הרקוויאם אותו זנח לפני מותו ובורח מעדת מעריצים מטורפת. לעומתו אורסון וויילס לא מוותר ומנסה להדיח את "האזרח קיין" שהוא ביים מראש רשימת הסרטים הטובים ביותר, בינתיים ללא הצלחה יתרה. בקיצור, הרבה הומור שחור ומורבידי, משחקי מילים ורעיונות מוטרפים ברומן ישראלי קוסמופוליטי לגמרי שאינו מזכיר בכלל את ישראל, ישראלים, יהודים, פלשתינאים ושאר ירקות. די מרענן, למען האמת.
