[youtube LZV3TBoJmoE nolink]
"התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר…"
כשהצפירה מהדהדת, אני תמיד רואה את הפנים שלכם. צעירים ויפים. גאים במדים המיוזעים והמאובקים שלכם.
מקפלים בדמותכם את העוצמה והכוח, את ההקרבה והמסירות.
מסדר שלם של חיילים חולף לו בלב. תמונות של בחורים ובחורות שלא הכרתי, המבט שלכם מהתמונה האחרונה בעיתון, בטלויזיה… כשיצאתם למשימה אשר ממנה לא שבתם.
לכל אחד מכם היה מספר אישי וכל אחד נוסף לרשימה הארוכה של הנופלים.
ביום הזיכרון אני יושבת מול המרקע. רואה ברצף את סרטי ההנצחה שלכם. מרגישה שחייבים לראות אתכם, להכיר. לזכור.
כל אחד מכם השאיר אחריו חלל עצום. הותיר בני משפחה. חברים. אולי גם אהבה. תחביבים וחלומות. ועוד הרבה דברים שלא יתגשמו לעולם…
כשאני רואה את הסרטים עליכם, אני יודעת שהייתם הבחורים (והבחורות) הכי טובים שלנו…
הנבחרת. העילית.
כל שנותר הוא להרכין את הראש עם כל עם ישראל.
וכשיפתחו חגיגות יום העצמאות רישמית, לא אבין איך אפשר, בחיתוך כה חד, לעבור מעצב לשמחה.
מהשקט העצום של הכאב והאובדן, לרעש המוזיקה והזיקוקים.
מוקדש לזכרם של 3 חיילים, בני קיבוצים.
האחד נפל בעת שירות המילואים שלו במבצע "חומת מגן". השני נהרג בתאונת אימוני צלילה במסגרת שירותו הצבאי.
החייל השלישי נהרג בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה.
יהי זיכרכם ברוך.
מי יתן וביום מן הימים, הארץ הזאת תהיה מקום שקט ובטוח…. מקום שניתן לגדל בו ילדים בשלווה. הלוואי.