אני מסתכלת עליה על בתי המתבגרת.
עומדת מול המראה, אוספת את שיערה ומפזרת אותו ושוב אוספת.
ערימת הבגדים על הכסא בחדר הולכת וגובהת.
עוד מכנסיים, ועוד חולצה ועוד גופיה.
'תכניסי לארון', אני אומרת לה, 'אי אפשר כבר עם הבלאגן הזה'.
אפשר, היא אומרת .זה החדר שלי.
אני נכנעת. זה החדר שלה, והבלאגן שלה והגיל שלה.
הגיל בו רוצים שהכל יקרה ומהר, ועכשיו, ובכל זאת, בתוך הבלבול הגדול של ההתבגרות הנה כמה עצות מאמא, ככה על הדרך.
מתאים לך. מתאים לך אסוף ומתאים לך פזור.
מתאים לך להתאפר, והעגילים האלה יפים לך.
נעים להיות מטופחת, לכי על זה, אל תוותרי.
ותרגישי נוח עם עצמך, עם גופך, בראש מורם.
את הכי יפה כשנוח לך.
גם אני רוצה כבר חבר, את אומרת לי ובאותה נשימה מאנפפת בבוז על הבנים בני גילך, תינוקות.
אתן גבוהות לידם, את וחברותייך, אבל גם הם, מלאי חששות, וכמוך, לא יודעים איך להתנהג, ומה להגיד, ומה מותר ואם בכלל. אז תהיו נחמדות אליהם, הם תמיד יישענו עליכם, גם כשיהיו גבוהים מכם, כי אנחנו לביאות, כך נולדנו, לביאות.
וכשתתקרבי אליהם, והם אלייך, תעשי רק מה שנעים לך ורק מה שאת אוהבת. ותדעי יותר מכן להגיד – לא. בקול גדול.
ותעשי שיעורים. כבדי את המוסד שאת לומדת בו, גם אם המורה עצבנה.
לימודים הם דבר נהדר, הם פותחים חלונות ומרחיבים אופקים, וכשהמורה טוב, הוא מורה לחיים.
ולך ולחברייך, לדור שלך, ניתנו כל כך הרבה אפשרויות בחירה, וכמה טוב שיחד עם פיזיקה אפשר לעשות גם בגרות בתיאטרון.
אתם דור הוואטסאפ.
חייכם מתנהלים בקבוצות על פני מסכים גדולים וקטנים.
אתן עדר אנטילופות וירטואליות.
הכל מהיר ובקצה האצבעות.
אין תחליף לחברה טובה. לפעמים מספיק אחת. אולי שתיים. כזו שאפשר לבכות את הלב על כתפה, ולריב איתה, ושוב להשלים, ולהתאפר, ולהחליף בגדים, ולרכל. הלוואי שתהיה לך אחת כזו שתוכלו יחד יד ביד לעבור הכל, את הטוב ואת הקושי. את הרע ואת היופי. חברה ללב. לנשמה.
ומעל לכל, המשפחה. המשפוחע.
הקן החם והמטורף הזה. שלפעמים רוצים להיפטר ממנו, ושואלים איך נולדנו לתוכו, ומקנאים במשפחות אחרות, ובחיים של אחרים,
ותמיד בסוף- חוזרים הביתה.
הקשר בין אחות לאחותה, בין אם לבתה, רבים ואוהבים. מתווכחים ואוהבים. כואבים ואוהבים.
קשר דם סמיך, ארוג זה בזה.
וכן, אפשר לבחור משפחה, גם חברים יכולים להפוך למשפחה, בקלות. באהבה.
ואז אפשר לומר בגאווה – בחרתי לי את המשפחה הזו.
זזתי, את אומרת לי מפתח הדלת, פלאפון ביד, תמיד פלאפון ביד, ומתעופפת לדרכך.
תיזהרי, אני רוצה להספיק להגיד לך, ותתקשרי כשאת מגיעה ושמרי נפשך.
אני שומרת תמיד.
