סקירת ספר- רק כשדעתי חיובית? על ספרה של דנה מויסון "תעתוע אפל" והתלבטויות שלי

אני אוהבת ספרים. חברים טובים המלווים את חיי, מעשירים, מוסיפים עניין וצבע והרבה מאד ידע. כל מי שקורא בוודאי יסכים איתי. לכן שמחתי כשהתקבלתי למועדון הקוראות של סלונה. זה אומר שסלונה מתאמת העברת ספרים אלי, אני קוראת וכותבת פוסט על הספר וזו הנאה גדולה. גם מהספר, גם מהכתיבה ושיתוף הקוראים במחשבותיי ודעתי.

עד עכשיו היה קל. קראתי, נהניתי וכתבתי. גם אם היו לי הערות הן היו מינוריות וחוות הדעת הכללית הייתה חיובית. בשבוע שעבר קיבלתי את ספרה של דנה מויסון 'תעתוע אפל'. המדובר במותחן ביכורים שבמרכזו רוצח סידרתי של נשים יפות. אין כמו ספר מתח טוב להשכיח קצת את המציאות ולברוח לכמה שעות לעולם אחר, במיוחד בימים אלו. שמחתי לקבל את הספר ועוד באותו ערב התחלתי לקרוא בציפייה.

אחרי מספר דפים הבנתי שזה לא זה. המשכתי לקרוא מתוך מחויבות, דילגתי על מספר עמודים ולבסוף סיימתי. מה עושים? הספר לא טוב בעיניי. האם לכתוב פוסט ולפרסם את חוות דעתי או להתעלם? התלבטתי ביני לבין עצמי ואחר כך גם עם חברותיי למועדון הקוראות. הדעות היו מגוונות כמספר המשיבות. יש שכותבות חוות דעת רק אם היא חיובית כדי לא לפגוע, במיוחד אם הסופרת היא ישראלית ומה גם שזה ספרה הראשון. יש שחושבות שצריך לפרסם ולנמק את הביקורת כך שאפשר יהיה ללמוד ממנה ויש שאמרו שכתיבת סקירה כזו היא חשובה לקורא.

מה דעתכם?

אחרי יומיים של התלבטות הבנתי שכפי שאני כותבת על ספר שמצא חן בעיניי ומציגה אותו לקוראים עלי להיות הוגנת ולכתוב גם על מה שלא מוצא חן בעיניי. חוות הדעת אינה מקצועית ואינה משקפת דבר מלבד דעתי האישית. נראה לי שמי שקורא אותי מבין זאת ולכך הוא מצפה.

אז מה אני חושבת על 'תעתוע אפל'?

אני חושבת שהרעיון הוא טוב. היו תפניות בעלילה והפתרון היה מפתיע. הדרך לשם הייתה לא טובה. הדמויות היו קרטוניות והתיאורים שחוקים. למשל: כבר בדף הראשון אנו מתוודעים לגיבורה שלה גוף מעוצב כשעון חול, עור בהיר וצח, עיניים כחול עמוק- זה תיאור שטחי, כדי שארצה להתחבר לגיבורה אני מצפה לתיאור מעמיק ומעניין יותר. איך נראות העיניים? האם יש לה גומת חן? מה בדיוק יפה בה? מה מתחת לעור? כך לכל אורך הספר. הגיבורים מתוארים באופן שלא מאפשר להכיר אותם ולהתחבר אליהם.

דנה מספרת את הסיפור במקום "להראות" אותו. היו חסרות לי חוויות חושיות- אני רוצה להיות במקום הגיבורים לשמוע אותם, לגעת ולהריח. התיאורים היו תמציתיים מדי ולא נתנו תמונה רחבה. קשה לתאר זיונים אבל " הוא פיסק את רגליה וחדר לתוכה בעוצמה. באותו רגע שפתיו התאחדו עם שפתיה, ידיו התאחדו עם ידיה ושניהם התאחדו זה עם זו"- בעיניי, זו תבנית בנאלית אפילו מגוחכת. צריך לנסות לתאר את מה שחוו האוהבים, את הרגש והתחושה ולנסות להעביר זאת אלי, הקוראת. זה לא קרה כאן ולא בתיאורים נוספים שצריכים להעביר מצב רוח, לגעת ברגשות ולא לשעמם.

זירת המותחן היא בניו יורק. לא חוויתי את העיר דרך עיני הגיבורים. לא הכרתי אותה דרכם ויש לעיר מה להציע. בספר זו עיר שגרתית ודי משעממת.

אני לא שוכחת לרגע שמדובר בספר ביכורים ובסופרת מתחילה ויתכן שאלו מחלות ילדות שייעלמו.