מה עושים לנו סיפורים?
סיפורים עושים לנו סדר. לספר סיפור זה לעשות סדר בזמן. בהתחלה היה ככה ועכשיו ככה.
כולנו יודעים איך התחיל הסיפור האישי שלנו, אבל איננו יודעים איך יראה ההמשך, איזו תפנית תקבל העלילה, האם יסתיים ב״סוף טוב״?
לכן כשאנו מספרים סיפור , אנו חווים מידה מסויימת של שליטה: יש גיבור, שלסיפור שלו יש התחלה אמצע וסוף,לרוב יש אתגר/ בעיה/ קושי שהגיבור צריך לפתור ולרוב בסיום הקושי נפתר.
אחת הסיבות לכך שילדים קטנים אוהבים לשמוע שוב ושוב אותו סיפור היא כי ברמה המטאפורית הוא עונה להם על בעיה מסויימת שהם מתמודדים איתה באותה תקופה,ומרגיע אותם ( הסוף הטוב).
ומה קורה לנו כשאנו חוזרים ומספרים את אותו סיפור שוב ושוב?
זו השאלה שאני מבקשת להעלות כאן לכבוד חג הפסח ההולך וקרב, החג שבו אנו מצווים לספר מידי שנה בשנה את הסיפור המכונן של העם שלנו,
לבנינו ובני בנינו, ולספרו כאילו אנחנו יצאנו ממצריים.
אז מה הקטע?
יש בו בסיפור הזה כל המרכיבים שבונים סיפור טוב:
יש בו גיבור ( בני ישראל), ישנה בעיה ( בני ישראל נמצאים במצריים, במקום צר ולוחץ, בשיעבוד), ובסיום יש פתרון , סוף טוב: יציאת מצריים. יציאה משיעבוד לגאולה, מעבדות לחירות, מאפילה לאור גדול.
אז מה הpoint של לספר את הסיפור הזה שוב ושוב ולראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים? בשביל ההסטוריה? בשביל הרגשת השייכות??
סיפור יציאת מצריים מחזיק מטאפורה של לידה: בני ישראל נמצאים במצריים, הלא היא המקום הצר, בין המצרים ( תעלת הלידה), במקום אפל צר ולוחץ , וביציאתם מאפילה לאור, הם זוכים להיות משוחררים ועצמאיים. זאת ועוד: חישבו על הסימון בדם על משקוף הדלת( פתח היציאה) ועל כך שמי שחוצה את סף אותה דלת הופך לבן חורין, לאדם
חופשי.
לרוב בני האדם אין זיכרון מוחשי מתהליך הלידה של עצמם, לפחות לא באופן הכרתי. סיפור חייהם ניטווה והולך מרגע לידתם ואילך והסיפורים שהם מספרים על חייהם ניטענים במשמעות מעצם סיפורם .
אחד האלמנטים החשובים בסיפור יציאת מצריים הוא נושא החיפזון. בני ישראל עזבו את מצריים בחיפזון. הם היו שרויים באפילה, במצב של מתח, חרדה, אפילו פאניקה, בעצם הם עזבו במצב של חוסר מוכנות נפשית, לא ממש יכלו לקלוט ( כן, כמו תינוק בן יומו), וכיום כשאנו מספרים שוב ושוב את הסיפור שלהם/ שלנו, באור, ומתוך יכולת לחשוב, לנתח, לבאר- אנחנו למעשה בונים את הסיפור, נותנים לו משמעות, יוצרים ״תורה״ לכל הדורות. אז היה כאוס גדול וכשאנו מספרים נהיה סדר. תרתי משמע.
אבל זה לא רק את הסיפור הקולקטיבי של העם אנו יוצרים, אלא גם את הסיפור האישי שלנו, שהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.
ואני מזמינה אתכם לחשוב:
מהו מהו המקום הצר והלוחץ שהחזיק בכם השנה? מאיזו מצריים תרצו
להשתחרר?
האם אתם כבר יכולים לזהות את רגע השיחרור/ הלידה?
מהו הסיפור החדש שתספרו השנה לבניכם על יציאת מצריים הפרטית שלכם?
מהי התורה שתעבירו לדורות הבאים?