בתמונה: אני והילדים, ברגע נדיר של הנאה נטו. יש לנו הרבה הנאות ביחד, אבל יש גם לא מעט רגעי קושי. כמו לכולם, אני מניחה.
לאחרונה יצא לי לקרוא ברצף בלי להתכוון את "מסיבה לילדות טובות" של שולה מודן ומייד אחריו את "טירת הזכוכית" של ג'אנט וולס.
למי שלא מכיר אתמצת ואומר כי "מסיבה לילדות טובות" עוסק במשפחה יהודית-פולנית בראשית שנות ה30' בארץ ישראל, בעוד "טירת הזכוכית" עוסק בילדותה האמיתית של ג'אנט וולס, מתגלגלת עם הוריה ואחיה בכל רחבי ארה"ב של שנות ה70 מעיירה נידחת אחת לשניה. לכאורה אין שום קשר ביניהם, למעשה הם מייצגים שני קצוות כמעט הפוכים על קשת האמהות – אמא פולניה שחיה בשביל ילדיה, בשביל ה"מה יגידו" ובשביל בעלה. שבקושי מרשה לעצמה תענוגות קלים כמו קריאה או פגישה עם אחותה. שארזה הכל ויצאה ללבנט החם ואינה בנויה לחיות בו. ומצד שני אמא חופשיה כרוח, שאין לה כח לבשל לילדים כי היא עסוקה בהגות, או בציור. ששמה את עצמה תמיד במקום הראשון ועוד מתלוננת כל הזמן שהילדים גוזלים את כל זמנה.
כחודש הסתובבתי עם זה בבטן, עם הקיצוניות המוגזמת של שתי האמהות האלה, עם הרהורים בלתי פוסקים על האמהות שלי, ואז בשבת האחרונה לקחתי לידיי את "לא ביקשנו כנפיים" של ונסה דיפנבאו ובאה מנוחה לנפשי. הנה אמא באמצע, אמא שאני יכולה מאוד להזדהות איתה.
כל אחד מהספרים האלה מכיל המון רבדים נוספים שאפשר לדבר עליהם, למשל המחתרות של לפני קום המדינה ("מסיבה לילדות טובות") או חיי מהגרים ("לא ביקשנו כנפיים"), אבל אותי תפס הפן האמהי, ולכן אתרכז בו.
שולה מודן משרטטת ביד אמן את חיי העיר העברית הראשונה, כשעוד לא היה ברור אם יהיו לה המשכים בכלל. במרכז המשפחה והספר נמצאת גברת רחל, האישה שבעקבות בעלה הגיעה לחום ולחוסר התרבות של המזרח התיכון. שילדה פה את שלושת ילדיה ועכשיו רואה את התבגרותם הלא נאותה (בעיניה), ששמה בצד כל תשוקה שלה בשביל משפחתה. שרוצה כל כך שכולם יילכו בדרך הישר ויגיעו לגדולות ולא יסטו מהדרך ימין או שמאל. כמובן שחלק מילדיה בוחרים בחירות שונות מהרצויות לה, והעלילה מסתובבת סביב כולם.
שולה מודן עיצבה את גברת רחל בדמות נאמנה לאם הפולניה שיושבת לבד בחושך, ותנוח רק בקבר. וגם את התוצאות הצפויות מהורות שכזו, שלכאורה נותנת הכל בשביל הילדים אבל כובלת אותם לאותה מסורת עצמה.
ב"טירת הזכוכית" האוטוביוגרפית מספרת ג'אנט וולס את הסיפור הלא יאומן של ילדותה.
הסיפור נפתח בסצנה בה כילדה בת 3 היא בישלה נקניקיות ונכוותה. בהמשך מסתבר שלא מדובר פה במעשה משובה של ילדה שחושבת את עצמה לגדולה – אלא במשפחה בה הילדים מטפלים בהוריהם, ונאלצים לדאוג בעצמם לאוכל, ללבוש, לחום. אחרת כנראה שלא יהיה להם דבר.
בסיפור קורע הלב והמרתק פורשת ג'אנט וולס ילדות שהיא מצד אחד חלומית – שוטטות אינסופית בטבע, למידת כל דבר שתופס את מחשבותיהם, יד חופשית במובן הטוב והדמוקרטי של אפשרות להיות הכל, להתעניין בהכל. ומצד שני זה סיפור קשה של הזנחה, של הורים שלא דואגים להאכיל את ילדיהם, או לקחת אותם לרופא. של אמא שאינה מסוגלת לצאת לעבודה גם במחיר של מגורים באוטו ואכילת מרגרינה בלבד. של הורים שהם בעצמם ילדים ולא מצליחים להבין שיש להם אחראיות.
"לא ביקשנו כנפיים" עוסק במשפחה מהגרת, בדיוק כמו "מסיבה לילדות טובות". אבל בספר של ונסה דיפנבאו דור המהגרים אינו חוקי, והאזרחות של האם וילדיה היתה שאיפת חיי הסבתא. מדובר במשפחה ממוצא מקסיקני, בארצות הברית. שחיה בעוני יחסי אבל במהוגנות רבה.
מבנה המשפחה אופייני למשפחות הגירה – סבא וסבתא בבית, מגדלים את הנכדים. אם חד הורית שעובדת במספר עבודות לפרנס את משפחתה וגם לשלוח כסף בחזרה למקסיקו. בן ובת החולקים אם אך לא אב.
בתחילת הסיפור הסבים חוזרים למקסיקו והאם נאלצת לראשונה בחייה לתפקד כאמא ולא רק כמקור הפרנסה של הבית. אין לה מושג מה לעשות. הסבתא לא הניחה לה כלל להתנסות, וילדיה זרים לה. המטבח לא מוכר לה. הצרכים שלהם נשגבים מידיעתה. היא צריכה בבת אחת להתנתק מחבל הטבור ובאיחור ניכר (הבן כבר באמצע שנות העשרה) להיות, ובכן – אמא.
ההתמודדות שלה מרשימה. היא מתחילה מהכי נמוך שאפשר, ממש קרוב לאמא ב"טירת הזכוכית", וצעד אחרי צעד היא מתקדמת עד להתייצבותה מול כל פחדי חייה, מול כל השדים שהיא ניסתה לסגור עליהם את הדלת, והופכת לאם הטובה דיה, כהגדרת ויניקוט. ותוך כדי היא משפרת את כל תחומי חייה, ולא רק את ההורות שלה. כי כשמפסיקים לברוח ומתחילים להתמודד – לרוב רק מרוויחים.
בספר ישנה הורות אחרת, קרובה יותר לזו של גברת רחל. ההורות של הסבתא שהשתלטה על ההורות של בתה, שלא הניחה לה להיות אם, מרוב נסיון לעזור (וגם מרוב צורך בכסף) היא חוסמת את בתה מלתפקד כאמא. מלהאמין ביכולתה להיות הורה בכלל. מצד אחד היא דואגת לגדל את נכדיה באופן יומיומי מושלם, ומצד שני אין בה התושיה של בתה הצעירה לקדם אותם למקום טוב יותר. היא לכאורה מקריבה את עצמה על מזבח גידול נכדיה אבל היא צועדת על הדרך הרצופה כוונות טובות, וסופה לא וודאי.
כשאני באה בערב כיפור ומתבוננת על חיי, על האמהות שלי, ברור לי ששלושת הספרים האלה מהווים מראה חשובה. הם מאירים לי את הנקודות בהם פישלתי, את הנקודות שאני עוד צריכה ללמוד.
לא קיצוניות זו או אחרת היא שמצמיחה ילדים ומאפשרת שמחה לכלל המשפחה. יש למצוא את שביל הזהב בו לא בורחים לעשות רק למען הילדים, או רק למען עצמך. אלו הבחירות הקלות. לבטל צד אחד במשוואה. החוכמה היא להתבונן טוב טוב, ולנסות לחלק את העוגה הקטנה לכולם. לאפשר לי להיות מירית, וגם אמא, וגם רעיה, וגם עובדת. לאפשר לילדים לקבל מאמא, ומאבא, ומאחרים. לתת גם מעצמם. שידעו שהם אהובים גם אם לא קופצים וממלאים כל בקשה שלהם, שידעו להעסיק את עצמם ולפתור את בעיותיהם. אבל שיש להם תמיד רשת ביטחון, שהם לא מופקרים לגורלם.
עכשיו אני רק צריכה צעד אחרי צעד גם ללמוד את הדרך שלי ליישם.
עוד ביקורות ספרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה