לפני שבועות אחדים , בשעת ערב האוטובוס עצר בתחנה שליד הספרייה, ובהחלטה של רגע החלטתי לרדת, ונכנסתי לספרייה.
בפייסבוק היה כתוב "הערב יורד, הספרנית הלכה הביתה והספרייה מתעוררת לחיים. זוהי הזמנה לשיטוט לילי בספריה ציבורית-שכונתית. מפגש אינטימי וחד פעמי עם עבודות אמנות, מופעים ואנשים המחכים לכם בין ובתוך המדפים והספרים. כרטיס הקורא האישי שלכם מחכה לכם בכניסה, והוא הצעד הראשון במסע פלאות אל תוך הלילה" זה סיקרן אותי לכן נכנסתי בלילה לספרייה .
נרשמתי בכניסה וחיכיתי לפתיחת הספרייה, הספרנית כבר ישבה בחלון הקבלה מחכה לרגע הנכון לאפשר לכל הקהל להיכנס. מידי פעם צצה דמות ש"ברחה" מהספרייה, אישה עם ספסל, או איש עם צמה. איש מגונדר עם מכונת כתיבה או שתי דיילות שירדו מטיסה . כאשר נפתחה הספרייה קיבלתי לידי כרטיס ספרייה שלי ואיתו חידה למצוא את הספר שלי ולאתר את משפט שנבחר במיוחד בשבילי , קיבלתי רק מספר סידורי של הספר על המדף, מספר עמוד ושורה. המשפט היה "ללוות אותך הביתה" והנה ההרפתקה מתחילה…….
אני עוצרת שנייה בשביל להסביר מעט. פעם בשנה "הזירה הבין תחומית" יוזמת לילה בספרייה , ערב מרתק של מייצגים אומנותיים שונים.. בחללים השונים של הספרייה העירונית (הפעם נבחרה ספריית קטמון)מסתובבים אמנים עם עבודות עליהן עבדו תקופה ארוכה בקיצור הספרייה קמה לתחייה. והפעם החלטתי לקחת חלק בתענוג.
אדם אחד, פרויקט אחד סיקרן אותי במיוחד "הכתבן" בין מדפי הספרים, יושב אדם שנראה כאילו נלקח מתחילת המאה שעברה. עם שולחן מכוסה ניירות מצהיבים ומכונת כתיבה. ושלט קטן "כתבן" הוא יכתוב עבורנו כל דבר, סוד, בקשה, תפילה, מכתב התפטרות, מכתב אהבה כל מה שאת צריכה. "במה אוכל לעזור?" הוא שאל בקול שקט , לקח לי זמן להחליט מה . יש כמה מכתבים שאני צריכה לכתוב, כמה מועקות להוריד מהלב, ובעצם למה לא לכתוב בעצמי… אבל אמרתי "מכתב יציאה מהארון" סיפרתי לו איך לא הספקתי לספר לאמי בחיים על מי אני ומה בוער בתוכי. "תחתכי לך נייר למכתב, בבקשה" הוא אמר, והתחיל מהרהר , רק אחרי דקות ארוכות קיבלתי מכתב , רגיש מדויק מפייס. אז תודה רבה , רבה לאמיר עצמון
המשכתי לשוטט בספרייה פגשתי את המטיילת שירילבנדיגר שהציעה לי לצאת למסע, להרפתקה וציידה אותי בסירה המתאימה בדיוק בשבילי. אז שירי לבנדיגר צדקת היא לקחה אותי בדיוק לאן שהייתי צריכה .
בפינה אחרת ישבה רות חוף וחיפשה סיפורים בספר הטלפונים. עזרתי לה ביחד מצאנו את הזוג המאוהב, את זוג שמצאו אחד את השנייה בעזרת הבולים, בעזרת חברים ולא מעט מזל. ואת אותו מכתב אהבה שהחזיק אותם ביחד כל השנים , איך אנחנו יודעות כל כך הרבה על אותו זוג אנונימי? … פשוט צריך לשאול את השאלות הנכונות, והסיפור כבר ימצא אותנו. וביחד רקמנו אגדה על אהבה בין הבולים על תשוקה על התמדה. ואני כבר מחפשת את הדמות הבאה.
את הזוג הזה אי אפשר היה לפספס, שמעו אותן כמעט בכל הספרייה. במסע נוסטלגי על בייגלה וליקר שוקולד. שתי הדיילות משוטטות בשנות השבעים עם שקופיות של טיול באפריקה. והדמיות אמתיות חיות וכל כך מצחיקות (רותם וולק,עמית דוידסון) . הן זוכרות כמעט כל פרט על כל תמונה כל שקופית, לקחו אותי לסלון ילדותי, טוב נו זה של השכנה .
וכך אני ממשיכה בספרייה, פה פוגשת רקדנית בין הדפים, שם שותה מיץ פטל עם הכבש השישה עשר, או כותבת סיפור בתוך קופסת גפרורים (מאיפה מצאו אותן, כל אחת לוקחת אותי אחורה בזמן את כולן אבי החזיק בשביל הסיגריות יימח שמן) . ואז מתיישבת לדקה ושומעת סיפור בשפה הפוכה.
לחוויה הבאה נכנסתי כמעט במקרה. "שידור" תוכנית "חיים שכאלה" . נדרשה מתנדבת, מרואיינת ואף אחד לא קם. אז כמובן קמתי, והיה כייף נורא, התדיינו באריכות על ספרי האחרון על המאהב ועל החיים בכלל, נתתי דרור לאלתור. כבר מזמן לא אלתרתי ככה . באמת כייף נורא. עם המראיינת שלי עלית קרייז (יוצרת רננה רז)
לסיום הערב הקשבתי לקונצרט "הקולות הצפים" שיתפו אותנו בסיפוריהם, סיפורים קטנים בקולות גדולים. כמו הסיפור על קרונות ורכבת שעוברת בין המקשיבים.
אז בקיצור בפעם הבאה שתראו מופע או פרויקט של הזירה . או קונצרט של הקולות הצפים או של כל אחד מהאנשים המדהימים שהיו בספרייה תרוצו. תרוצו מהר מבטיחה שתיהנו
ולכל שאר האמנים שהופיעו תודה רבה : יעל מושקין,אדווה ירמיהו, שיראל ספרא, יפעת שיר-משקוביץ, סטודיו משלך,עדי סברן