על השטיח באגף הילדים היפהפה בספרייה בקיבוץ הזורע, ספריית מת"ן- מרכז תרבות והנצחה, זו שאני מנהלת באהבה, זחלו אתמול אחרי הצהריים 3 קוראים פוטנציאליים, עוד שלושה ילדים ישבו על כיסאות עץ קטנים מסביב לשולחן ודפדפו בספרים יחד עם סבא וסבתא, ועל הפופים הצבעוניים, רבצו בנחת ילדים וקראו.
אני רוצה לספר לכם על מצב הספריות היום.
המצב הוא, שכמעט אין מצב.
אין תקציב.
וכשאין תקציב המועבר באופן שוטף ממשרד התרבות, הכל משותק.
אני מנהלת ספרייה קיבוצית המסונפת לספרייה האיזורית מגידו.
הספריות אמורות לקבל תקציב ולהתנהל איתו במהלך השנה.
אבל כשאין תקציב מסודר וידוע- הכל משותק.
וכיום- הכל משותק.
פעימת התקציב האחרונה הסתיימה באוקטובר. בפקודה הסתיימה.
הפעימה הבאה?
אולי במרץ. אולי במאי. אולי ואולי.
ובינתיים, אין תקציב לרכישת ספרים חדשים, אין תקציב להזמנת הרצאות, סדנאות, שעת סיפור, הצגות ילדים.
עולם תרבותי שלם הנשען על תקציב הספריות- דומם.
עד מתי?
אין לדעת.
אני מסתכלת בעיניים כלות על במות הכותרים החדשים בחנויות הספרים.
חיי מדף של ספר חדש קצרים המה, ובהיעדר תקציב, הספרים האלה לא מגיעים לספריות.
לא מוזמנות שעות סיפור.
לא מתואמות הרצאות וסדנאות.
אין תקציב.
מתי יהיה?
אולי לפני הבחירות, אולי אחריהן.
מה זה משנה?
קבוצה שלמה של מספרי סיפורים נפלאים, המקרבים את ילדינו אל עולם הספרות- מחכה לתקציב.
מתי יהיה? נראה כבר, אינשאללה.
מרצים, סופרים, וספקי תרבות שכבר כמה חודשים לא קיבלו ולו הזמנת עבודה אחת מחכים שתגיע הפעימה הבאה.
מתי תגיע? אולי היא קשורה לרגלה של יונה שעושה עכשיו דרכה ברוח.
מנהלי הספריות מוצאים עצמם מתחננים לראשי הערים והמועצות האזוריות שיעבירו להם קצת תקציב כדי להתקיים. כדי להתחדש. כדי להביא תרבות לקהל.
דומה לפעמים, שמשרד התרבות שם לנגד עיניו מטרה – לסגור את הספריות הקטנות והבינוניות. הגדולות הרי עתירות תקציבים ואף אחד לא יעז לגעת בהם.
בשביל מה צריך ספרייה?
מי קורא היום?
הכל מהיר, דיגיטלי, וואטסאפי, אינסטגרמי תחת האצבעות ונמצא במחשב או בנייד של הילדים.
אני האחרונה שאגיד משהו נגד עולם המדיה החברתית. אני חיה ברשת.
יש לי הרצאה כזו 'גרה בפייסבוק, חיה ברשת', אין חיים ללא הרשת היום, גם לספריות גם לספקי התרבות.
אבל הספריות.
אני גדלתי בספרייה.
הספרייה בחדרה הייתה כל עולמי.
הייתי הילדה שקראה הכי הרבה בספרייה, וקיבלנו אישור מיוחד לשאול יותר מספר אחד ביום, אחרי שאת הספר ששאלתי הייתי מסיימת בדרך הביתה, מסתובבת וחוזרת לשאול ספר נוסף.
כשאני רואה את ילדי הגנים בקיבוץ מגיעים אלינו פעמיים בשבוע, מתקבצים סביב מרים, הספרנית הוותיקה שמקריאה להם סיפור- הלב מתרחב.
אחר כך הם מתפזרים, כל אחד בוחר לעצמו ספר וכך הם מבלים שעה יפה בספרייה.
בתמונה: ילדי גן שקד מבקרים בתערוכת ציורים בספריית מת"ן קיבוץ הזורע
'אני כל כך מחכה כבר' אומר לי ילד אחד מתולתל כשעומדת להתחיל שעת סיפור בספרייה.
בשביל ילדים כאלה, והוריהם, והסבים והסבתות אי אפשר לחשוב על מצב בו הספריות לא יתקיימו, או יתקיימו על סמך נדבות ופירורי תקציב.
מי שהדבר בנפשו ומפנה זמן פעם בשבוע, לשכב על השטיח בספריות עם ילדיו ונכדיו, ללכת איתם להקשיב לשעת סיפור, למפגשים עם סופרים אהובים, שתפו את הדברים, אולי יגיעו לאוזניים קשובות הרואות חשיבות בקיומן של ספריות. גדולות וקטנות. במרכזי ערים ובפריפריה.
ועד שיתקבל נתח מהתקציב הבא, בפעימה הבאה, בחודשים הבאים, הנה מה שכתב הסופר חורחה לואיס בורחס כבספרו 'ספריית בבל':
"הספרייה תוסיף להתקיים: מוארת, בודדה, אינסופית, נייחת לחלוטין, חמושה כרכים יקרי ערך, חסרת תועלת, בלתי נשחתת, צופנת סוד.'
