איפה שלא נסתובב נשמע את צמד המילים תזונה וספורט. ממש לא משנה אם אתה אדם שמן או רזה, בריא או חולה. זו בערך תשובה כללית להרבה דברים. כשאתה חולה בטרשת נפוצה התשובה הזו מלווה בעוד כמה מילים מהלקסיקון הרפואי ומבט רציני (שמטרתו להטיל עליך אימה ולגרום לך להתחיל לזוז). גיליתי שאין ענף ספורט שאסור לחולי טרשת . ישנם סוגי ספורט שחוליי טרשת מסוימים יכולים או לא יכולים לעשות, מתחברים אליהם או לא. כפי שכתבתי בעבר זו מחלה אינדיווידואלית והיא משתנה מאדם לאדם, מיום ליום ומתקופה לתקופה.
אני אישית לא יכולה לרוץ, גם הליכה או עמידה של כמה דקות זה מבצע. יש לי חברה מטורפצת (הכוונה לאדם שחולה בטרשת/ סלנג) שאין יום שהיא לא הולכת על החול בים ואחרת שפעם בשבוע עושה סיבוב הליכה במקום מגוריה. הרבה שוחים (אצלי זה המתכון הבטוח לעלייה בלחץ הדם). אני אוהבת לרכב על אופנים בחוץ אבל מאז ששיווי המשקל שלי לא משהו זה ירד מהפרק. גם ריקוד על כל סוגיו. יוגה עושה לי סחרחורת והתעמלות בונה עצם מסתבר שהלב רוצה והגוף ממאן. כיוון שהתזונה שלי סבבה לחלוטין הייתי חייבת למצוא פתרון להשמנה הביטנית שלי ולהזזת המפרקים. הייתה תקופה שרכבתי על אופני כושר וזה היה בסדר, לא מדהים אבל בסדר. בעבר הרחוק ניסיתי סוג פילאטיס מזרון מסוים, הגוף שלי לא התחבר לשם וכמעט הרמתי ידיים. בשנים האחרונות פגשתי פילאטיס אחר ופיתחתי את האמרה – כל עוד זה לא עושה לי רע אני ממשיכה (עד אז כל מה שניסיתי יצר אצלי תופעות לוואי. לא מדובר על כאבי שרירים של מאמץ אלא כאב אחר) .
ההתעמלות אצל חולי טרשת יושבת על קטע פחות חתיכי, מחטב וסקסי, זהו צורך בריאותי כמעט נטו (למרות שאם ירדו ה-5 קילו התקועים האלה אני אשמח מאוד). זוהי חובה רפואית כמו לקחת תרופה – שמטרתה הנעת מפרקים.
מצרפת לכאן חוברת מתיחת מפרקים ושרירים לחולי טרשת נפוצה
(פרסום מאת: nationalmssociety.org/ national multiple society).
