בכל שישי אני מדליקה נר נשמה לזכרך, ולא מעזה להודות – טעיתי.
סבתא שלי נולדה באלג'יר, בשם סיסיל, למשפחה חרדית מוכרת. היא חותנה כמיטב המסורת היהודית ונולדה לה בת. עד כה סיפורן של רוב הנשים שנולדו בצפון אפריקה בתקופתה. רק ש… סבא שלי נולד בצרפת למשפחה קתולית בשם מוריס למרשו. איך? זהו סיפורם שמעולם לא העזתי לכתוב:
סבי מוריס היה קצין בלגיון הזרים, יחידתו הגיעה לאלג'יר שם הכיר את סבתי, כן כן לפני 58 שנים סבתי העזה להתגרש על מנת להינשא לגבר יפה התואר – סבא שלי. שניהם עלו יחד לישראל נולדו להם 9 ילדים, הם שוכנו במעברה בדימונה, סבי ניפתר כשהיה רק בן 48 (אני הייתי בת 5) אני עדיין זוכרת את צעדיו בגרם המדרגות כשעוד היה לילה בחוץ כשהביא לנו כדי חלב, הוא לא העז לנקוש על דלת הבית או חלילה להעיר אותנו, הוא היה יושב וממתין שנתעורר. סבא שלי התגייר הוא היה האדם הראשון שראיתי עטוף בטלית. הוא מעולם לא העז לדבר על משפחתו שנכחדה בשואה (רק עבודת מחקר שלי לימדה אותי על חסידי אומות העולם שהיו – אבל זה לבלוג אחר). כילדה הייתי פוקדת את קברו כל שבוע, יושבת ומספרת לו על מה שקורה בחיי. סבתי לא התחתנה שוב מעולם, היא גידלה את ילדיה לבדה, ואת נכדיה בהמון אהבה עם המעט שהיה לה. כשבגרתי ויצאתי את דימונה, הראשונה שהייתי מגיעה לבקר הייתה סבתא שלי, קונה לה ורד צהוב ופוקדת את ביתה ולימים את מיטתה. סבתא מתה בגיל 69. אז על מה אני מבקשת סליחה?
תמיד הבטתי בסבתא שלי בכבוד ואהבה, אך הם היו מחוברים בתחושה שסבתא שלי חייה חיים מיושנים, חיים של חבל כביסה שהוא שלה ואבוי לשכנה שתעז לתלות עליו כביסה, סירי ענק שמאכילים את כל השכונה, ריח הלחם בשישי עוד לפני שמפציעה החמה, בגדים פשוטים למרות שהייתה מקבלת חבילות של בגדים צרפתים מודרניים, והסל פלסטיק הלבן שהיה חלק מיד ימין שלה. סבתא כזו שהיא רק סבתא.
עד לפני שנתיים , היה בי חלום, לגדל את ילדיי בקיבוץ, בית לבן, גג אדום, גדר ירוקה, כלב בחצר, חייתי בתקווה שילדיי לא יגדלו כמוני, שיגדלו על תרבות, בטבע, שילמדו שירי מולדת ועוד.. רק שהעולם החליט להבהיר לי שטעיתי, בני אובחן על הרצף האוטיסטי, הופרד באמצעות "כלוב" בדמות עגלול חצי מטר, מייתר חבריו ומאחותו התאומה, וכשהעזתי לדבר – משפחתי גורשה מהקיבוץ. ביום בו יצאתי את השער הצהוב של הקיבוץ בפעם האחרונה הבטתי לשמיים לסבתא שלי – ראיתי אותה מביטה בי לומדת את השיעור החשוב בחיי.
אז סבתא הגיע הזמן לבקש סליחה – היום אני יודעת לומר
היית אישה עצומה – העזת להתגרש בראשית המאה ה-20, כשאת בת למשפחה חרדית, הפכת למוקצה – אבל הגשמת את האהבה שלך לסבא שלי.
היית אישה פלורליסטית – התאהבת בגוי שלימים התגייר ואהבת אותו בכל לבך, חיכית להתחבר אליו בעולם הבא (תמיד צחקנו יחד שאת תהי זקנה שתמותי והוא שם למעלה צעיר).
היית אישה לוחמת – גידלת 10 ילדים כנגד כל הסיכויים וכולם הקימו משפחות לתפארת.
היית אישה אמא וסבתא למופת – לא נתת לאף אחד מאיתנו להרגיש מקופח, ידייך חיבקו את כולנו כאחד.
היית אישה מודרנית – היית הראשונה שידעה שאני מעשנת, שלחת לי חבילות בתוספת סיגריות לבסיס, ויום אחד כשהגעתי עם אחיו של המפקד שלי לבקרך ערכת שולחן אירופאי עם סרויס שרואים בסרטים הצרפתים.
אז סליחה סבתא שהייתי בורה לחשוב שהפרימיטיביות הייתה נחלתך, סליחה שלא הספקתי בחייך להבין שהיית הרבה יותר, סליחה שניכסתי תכונות שגויות לאנשים במקום אחר הריי את סבתא לעולם לא היית מפרידה את בני נהפוך הוא הוא היה מלך אצלך, את סבתא קיבלת את כל ילדי השכונה אליך באהבה ענקית.
הלוואי והיית חיה סבתא – הלוואי והיית מכירה את הילד המושלם שלי ששמו בכלוב, הלוואי והיית רואה שהוצאתי אותו מהכלוב לתוך תא טייס של מטוס קרב, הלוואי סבתא שאת גאה בי כי למדתי ממך להיות פלורליסטית, לוחמת מודרנית. והיום אני עושה ככל העולה בידיי – בכדי שילדיי יגדלו בדיוק כמוני עם ערכי כבוד ואהבת האדם שאותם ינקי ממך – סבתא.
