הצלם- Thomas Leuthard
הקרון היה ריק למחצה. בחרתי לשבת מול זוג קשישים ששוחחו בלחש.
הם נראו כבני שמונים. הגבר לבש מכנס אפור מגוהץ ונעליו השחורות הבריקו. הרמתי מבט אל פניו והופתעתי. חבורה כחולה גדולה התנוססה סביב עינו הימנית ושריטות ארוכות קישטו את לחיו.
כאילו היה מעורב בקטטה כלשהי, הרהרתי. אלו אינם סימנים שנגרמים מתאונה.
הגבר השיב מבט. עיניו כחולות וצלולות, מנחשות את מחשבותיי. צל חיוך מתנצל התגנב אל שפתיו והוא נפנה אל האישה וחיבק את כתפיה. היו לה כתפיים צרות וגוף דק וצנום שטבע בחליפה הכהה שלבשה. שיערה החום, הדליל, היה אסוף בסיכות ונערם אל ראשה בתסרוקת מסובכת ומוקפדת. על ידה ענדה טבעת יפהפייה מקושטת באבני אודם וציפורניה העשויות היו צבועות בגוון בהיר ועדין. קולה היה שקט ורך במבטא הונגרי בולט. הגבר הקשיב לדבריה, הנהן בראשו מדי פעם, לרגע לא איבד סבלנותו ללהגה הנמשך ללא הפסקה. הוא הוציא מתיקו בקבוק מים והגיש לה. לאחר מכן הושיט ממחטת נייר וסוכריית מנטה, מציע גם לי להתכבד.
עצמתי עיניים. מקשיבה למנגינה המונוטונית של דבריה ומנמנמת.
קול צעקה. הגברת הזקנה עמדה במעבר מורה באצבע על הגבר.
" מי זה? למה הוא יושב לידי? תזיזו אותו ממני"
הוא ניסה להסות אותה. מבט עיניו מתחנן.
"פסיה, שבי. אנחנו ברכבת, נוסעים לרוני. תירגעי".
האישה התקרבה אלי, לוחשת "תעשי משהו. את לא רואה שהוא רוצה לתקוף אותי?"
לא עניתי. הבטתי בה ואחר בו. לא יודעת איך להגיב.
"הוא רוצה להרוג אותי. תקראי למשטרה"
הגבר אחז בידה.
"בואי, פסיה. בואי".
היא דחפה אותו ממנה בכוח, בועטת ברגלו. הגבר לא ויתר.
" שבי, פסיה. שתי מים."
עיניו ביקשו עזרה.
"שבי לידי, פסיה" ביקשתי ממנה. "לידי לא יקרה לך כלום"
היא הנהנה והתיישבה.
"רוצה לשתות?" שוב הנהון.
הגבר הושיט בקבוק מים וכדור לבן. שפתיו עונות ללא קול לשאלה בעיניי "להרגעה".
הגשתי לה את הכדור והמים. מחכה שתתנגד. אך לא. היא לקחה את הכדור ובלעה ואחר לגמה מהמים. כעבור מספר דקות עצמה עיניים.
הגבר נשען לאחור. פניו עצובות. "תודה שעזרת" אמר " היא תכף תתאושש ותחזור לעצמה. רציתי שנבלה קצת. לנסוע לבת. שבועות שלא יצאנו מהבית".
"הכל יהיה בסדר" אמרתי. נאחזת במילים הריקות, מנסה להאמין. "הכל יהיה בסדר".