תמונה .שיר .סיפור -ליל כוכבים
לילה.המון כוכבים.אין ירח .הצבע כחול כהה ללא תאורה זה נראה כמו צבעי שמן מעורבבים עם שמן זית-ירוק כחול פסטל .
מטוס נוגע במסלול הנחיתה ,גלגלים נוגעים לא נוגעים באספלט ,רעש צורם של נוסעים שישבו בקופסא אחת קטנה יותר מדי שעות ,ריח של שדות תעופה,בשמים של דיוטי פרי וספריי שירותים מהולים בריח פה ושיניים שלא צוחצחו כראוי מחכים להגיע לבית ,בית מלון,בית משהו .
עוד לא ממש נחתו וכולם מוציאים את הטלפונים,אייפונים ,סמרטפונים כמו חיברו עצמם לבלוני חמצן הטכנולוגיה או יותר נכון יכולים לחזור למסכים הקטנים ולא להתמודדות של פנים מול פנים בשיחות ישירות אמיתיות וחיות שקרו במהלך הטיסה.
כן נחתנו בג'י .אפ קנדי ניו יורק וגם אני מחטטת למצוא את הנייד – שיהיה אני חלק מהקהל .ואז אני מוצאת במפתיע את הלו"ז למחר .לא תכננתי לא רציתי וכך נכתב במסרון – "מחר על הבוקר 10:00–MOMA המוזיאון לאומנות מתקדמת ,בין החמישית לשישית נפגש בכניסה הראשית.
כל הנסיעה לניו יורק הייתה בעבור כנס אקדמי ,האוניברסיטה שלחה אותי כחלק מצוות המחקר ,אין ימי חופש אין סיבובי שופינג ,הכול מרוכז בשלושה ימים מלאי הרצאות ,בסדנאות ,תערוכות מקצועיות . מרגיש קצת כמו משה שמגיע לארץ כנען וצופה על הכול מרחוק , עד שהגעתי לניו יורק –מנהטן מלון מפואר בצמוד לסנטרל פארק ואני לא חלק מהמולת העיר ,ולא חלק ממה שיש לעיר להציע.
לפני הטיסה היא דיברה איתי,אלה,בת דודתי , ושאלה אותי על שעת הנחיתה , היא יודעת על לוחות הזמנים הצפוף,הבטחתי לה ארוחה קלה בין ההרצאות בלובי של המלון,לא ברור איך הפכה ארוחה בלובי לפגישת אומנות במוזיאון , אני לא אוכל להגיע זה ברור לי .
הטלפון מצלצל בזמן שאני ממתינה למזוודה , אסור לך לבטל לי,זה עניין של חיים ומוות ,את חייבת לפגוש אותי בMoMa – ,אין צורך לעבור את כל החדרים, חשוב שתראי את התמונה של ואן גוך Starry Night – וינסנט אולם 3 .
"אלה ,אין לי זמן את יודעת שאני כבולה לזמנים " ניסתי להשחיל מילה
"מלי- זה לא יעזור, תגיעי זה ייקח בדיוק 10 דקות " סיימה את השיחה בנחישות ואסרטיביות שלא נתנה לי לסגור אופציה אחרת .
בוקר .בייגל-פרצל וגבינת פילדלפיה.איזו ארוחת בוקר עלובה .אין להשוות את הקונטיננטל ברקפסט למלונות הישראלים . רק כשאתה בחוץ לארץ אתה מתחיל להעריך את הארץ שלנו יותר . לא התעכבתי והגעתי שעה לפני שעת השין . אני מוצאת את עצמי במוזיאון לאומנות מתקדמת ,אולם 3 קוראת בשקיקה את קורות חייו של ואן גוך ומחכה לה .לאלה . בת דודתי לעדכן אותי על העניין החשוב. חיים ומוות .
"ואן גוך במהלך חייו לא זכה להצלחה וסבל מדלות ועוני ,את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר שנים שקדו להתאבדותו,אחרי שלקה במחלת נפש .רק אחרי מותו זכו יצירותיו לתהילה. משהו גרם לי להתקרב לציור היפה ביותר שהיה תלוי בחדר –"לילה של כוכבים"
"את הציור לילה של כוכבים צייר ואן גוך בבית החולים הפסיכיאטרי בו אושפז ב1889 מתוך זיכרון של הלילה ,הכוכבים והבתים שראה מתוך בית החולים ,ב-1970 81, שנה לאחר מכן כתב דון מקליין שיר על הציור ,מקליין היה מיואש מהחיים והבין לליבו של ואן גוך ,שלא היה משוגע פשוט לא הובן על ידי הסביבה.השיר וינסנט שנודע גם בשם starry starry night הופיע באלבומו השני והצליח בכל העולם ,נותר אהוב בין היתר ביכולתו של מקליין לכתוב שיר בתוך שיר ולצייר תמונה בתוך תמונה ולחשוף את נימי נפשו של הצייר המיוסר""
"נו מה את אומרת?"נגיעה קלה בכתפי
"אלה?,זו את מה נשמע? מה שלומך?יובלות שלא ראינו ושמענו? מה קרה לך שאת נראית כך? שמעתי את עצמי אומרת לה
חיבוק ונשיקה .המראה שהתגלה לעיניי היה מזעזע ואף מביך . אישה גדולה .שמנה מאוד. מוזנחת . כבדה ועייפה. הידיים כולן רועדות וקולה רפה וחלש .
" לא טוב לי,המצב קשה , אין לנו הרבה זמן,בואי אני אסביר לך בדרך…צלמי את הוינסנט של ואן גוך-ליל כוכבים על ליבך ונשב ..בקפיטריה אני רוצה לספר לך כמה דברים"
השעה הייתה 10:05 ואלה הזמינה בירה. על הבוקר אלכוהול . מדובר בהתמכרות גרידא . הידיים המשיכו לרעוד עד שלקחה את הכוס וגמעה כמה לגימות לאט לאט הידיים החלו להירגע ואלה החלה במונולוג ארוך למולי .
"זה כבר כמה שנים שני רואה דמויות ,פרצופים , הסביבה לא מבינה אותי , חושבים זו מחלת נפש ומבקשים לאשפז אותי במוסד פסיכיאטרי, אימא ואבא בדרך לכאן חודש הבא , וקורי שהוא הבעל המושלם מתנהג במקרה הזה כמו נעל בית סמרטוטית וטובה נותן לי לעשות מה ואיך שאני רוצה , טוב אז מה שאני רוצה כבר החלטתי ומכל האנשים בעולם אני יודעת שרק את תביני אותי ולכן קראתי לך , זה לא סתם שהגעת לכאן לכנס , היינו צריכות את המפגש הזה , לא התראינו כבר למעלה מחמש שנים והנה את פה ."
"מה את אומרת לי בעצם ,אלה? את רוצה לגמור עם החיים שלך ,זה נראה לך הגיוני?לרגע אחד אני לא מבינה את מה שנפל עליי
"מלי , אני לא מסוגלת לראות את עצמי במוסד פסיכיאטרי ,אני לא רואה את עצמי מסוממת מכדורים ולא שולטת על חיי יותר , אני לא אעמוד בזה אני צריכה לגמור את זה לפניי שזה יהיה מאוחר מדיי."
"אז מה בעצם את רוצה ממני? אישור מעבר ? לרגע נדהמתי מהישירות ומהמהירות שהדברים נחתכו והועמדו על דיוקם
"כן ,אני רוצה שתאמרי לי שאת מבינה אותי,תמיד זו היית רק את כל השנים ,בת הדודה היחידה שהצליחה באמת לקרוא אותי בין השורות ,גם שחליתי בעבר זו את שנתת את הטון הנכון, את הדון מקליין שלי כפי שהיה לואן גוך ."
"אני לא יכולה לומר לך שזה הגיוני או תקין אבל אני בהחלט מבינה למצבך,יש קושי מסויים להיות במוסד פסיכיאטרי זה ברור לי ,אבל יש עוד אפשרויות ,תחשבי על זה עוד קצת ובואי נחליט שלפני שאת עושה משהו קיצוני שאין ממנו חזרה את מדברת איתי .זה המעט שאת צריכה להבטיח לי.
"אני אדבר איתך , אני יודעת שאת קצרה בזמן, תודה לך שפנית לי את הבוקר זה היה לי מאוד חשוב , תמיד תהיי בשבילי כוכב מיוחד"
נשיקות ,חיבוקים .כך נפרדנו .
בהרצאה של אותו יום קראתי את התרגום של השיר וינסנט של דון מקליין שאלה הכניסה לי לתיק . זה היה מצמרר . כל שורה כמו נגעה בסיפורה האישי . מאה שנה מפרידה בין שני הסיפורים של ואן גוך ושלה וכאילו נכתבו עליה בדיוק .
וינסנט/דון מקליין-תרגום איתמר זוהר
כשכוכב בודד בלילה שחור
קורא לך לצבוע את חייך בכחול ואפור
שמור מרחק מיום קיץ בוער
רק עיניך יודעות כמה אני מתייסר
כשצללים על גבעות נטושות
קוראים לך לצייר נרקיסים בין חורשות
לכוד את הקור כשהרוח הומה
מטיחה את השלג על האדמה
עכשיו ברור לי היטב
מה ניסית לומר בכאב
איך סבלת כי שפיותך
היתלה בך אז וגיחכה
כשניסית לשחרר את הפחד
נותרת עטוף כולך רעד
איש לא הקשיב, הם לא ידעו כיצד
אולי עכשיו הם יבינו לבד
כוכב בודד בלילה שחור
הצית פרחים שהתלקחו באור
עירבל את העננים בערפל סגלגל
האיר את עיניך בזיק חרסינה תכלכל
כשעלה הבוקר הצבעים שינו גוונים
שדות תבואה ענבריים נראו למרחקים
פרצופים נעו, מלאי ייסורים
תחת ידי אמן מסור לתיאורים
כי הם לא מסוגלים אותך לאהוב
אבל אהבתך היתה אמיתית עד מכאוב
כשאיבדת תקווה באותו לילה של שתיקות
שמת קץ לחייך, כפי שאוהבים נוטים לעשות
הרי כבר אמרתי לך
העולם לא נועד לאדם יפה כמוך
בדרך הביתה ,ניסית להשיג אותי , הטלפון היה סגור וזה כבר היה מאוחר מדיי . סיפרת לי בהודעה שקנית ציאניד זה חומר חזק שלא מוכרים לכל אחד , אבל הם הכירו אותך ,ידעו שאת עובדת כצורפת ומשתמשים בזה למתכות.
לקח לי המון זמן להודות בכך שאני היא הדון מקליין שלך , הנה שחררתי אותך אלה מתוקה שלי ואן גוך יצייר לך ציורים שם למעלה
