צילום: אוסף פרטי
לא יודעת מה עבר להורים שלי בראש באותו הרגע, אבל את החוויה הזאת אני לא אשכח בחיים. זה היה ערב יום העצמאות, הכיכר בחדרה, שאז ניראתה לי כמו העולם כולו, הייתה עמוסה עד אפס מקום. אני הייתי במקום אסטרטגי, נוח ומרגש, על הכתפיים של אבא שלי. כולנו היינו מרותקים לבמה, שם קרה כל האקשן. המנחה אמר משהו על ילדים שרוצים להופיע, אולי איזה כשרונות צעירים ספונטני, לא הבנתי מה קורה, אבל תוך כמה רגעים הייתי על הבמה.
אורות מסנוורים, המוני אנשים מביטים בי, מקרופון מול הפרצוף. קפאתי. הפה התייבש, הלב פעם בצרחות ואני לא מצליחה להוציא הגה. בלק אאוט. שיתוק.
לקחתי את אותו הבלק אאוטו איתי שנים אחכ. מילדה שעולה על במות בכל הזדמנות, הפכתי משותקת בכל פורום שהיה רחב מקבוצת החברות הטובות שלי.
נמנעתי מכל סיטואציה שבמה או קהל היו מעורבים בה. פחד הקהל שלי חילחל לכל מקום בחיים בלי ששמתי לב, לפיו בחרתי קורסים בלימודים או מקומות עבודה.
עד שקיבלתי הצעה למשרה שלא יכולתי לסרב לה. מקום שחלמתי לעבוד בו. בשבוע הראשון בתפקיד הייתי אמורה להעביר פרזנטציה ללקוח חשוב. סמנכל בכיר בחברה גדולה. עמדתי שוב מול הפחד. חדר ישיבות, 20:00 בערב, כולם סביב השולחן מחכים שאגיד משהו. ואני משותקת. חזרתי להיות ילדה קטנה מול קהל עצום.
למזלי, המנהל שלי נחלץ לעזרה והציל את המצב. ברגע הזה, החלטתי שאני מנצחת את הפחד. ההבנה שהפחד הזה מנהל לי החלטות משמעותיות בחיים הייתה צלולה ובהירה.
הדרך לא הייתה פשוטה, עברתי די הרבה רגעים של יובש בפה, לב שעומד להתפקע ושיתוק. אבל לא ויתרתי, עמדתי מול קהל בכל הזדמנות. ובכל פעם הפחד היה במעט יותר קטן ואני קצת יותר גדולה.
היום, כיועצת עסקית, אני מעבירה עשרות סדנאות והרצאות בשנה. עומדת מול קהלים שונים במגוון צורות, גדלים ותפקידים. ונהנית. ממש.
לא יכולה לדמיין את הקריירה שלי בלי זה. בעצם יכולה, אבל זה ניראה לי הרבה הרבה פחות שמח.
אז נעים להכיר, זאת אני, בסיפור קטן, על נצחון גדול .