לכל עיירה יש מן ברטה כזאת, כמו בשיר, אליה הולכים בימים קשים ולא רק בהם, לשתות משהו חם או משהו חריף. תמיד יהיו אצלה פיצוחים ואת הזיתים הכי טעימים שאפשר להשיג בשוק באותו שבוע. לפעמים היא תניח ליד הקפה עוגיות שאפתה כל הלילה או בורקיטס קטנטן מלא בגבינה מלוחה שקופצת אל חלל הפה עם הביס הראשון. לברטה שלנו, קראו סימה והיא פתחה את הקפה אחרי ששמעון בעלה עזב את הבית ואת העיירה. היא זוכרת את היום הזה טוב טוב כי היא שלחה איתו את סימה הישנה אל הכביש המהיר. אחרי כל השנים בהן קיבלה אותו ואת החיים איתו כמובן מאליו היא הבינה – זו ההזדמנות שלה.
היא היתה בת 16 שהכירו. יום אחד הוא ראה אותה במרכז עם חברות ומאז בכל צהרים אחרי שסיים את המשמרת בפוספטים היה נעמד ליד גדר בית הספר. גבוה, יפה עם עיניים תכלת שליוו אותה בכל צעד. אחרי כמה ימים ניגשה אליו, הגדר מפרידה ביניהם, וביקשה שיפסיק לבוא. אבא שלי בחיים לא יסכים, הסבירה לו. אתה מבוגר ממני בעשר שנים. אבל הוא לא ויתר, המשיך לבוא כל יום. לאט לאט היא נכבשה. בהתחלה הסכימה שילווה אותה הביתה. הם היו הולכים מהגבעות שותקים יחד, הוא היה מסתיר את התרגשותו ומעשן סיגריה אחרי סיגריה. ביום בו היתה בת 16 וחצי בדיוק הוא נישק אותה. אחר כך היא נתנה לו ללטף לה את השדיים מתחת לחולצה ואז הוא בא לדבר עם אבא שלה. היא הגישה להם תה והמגש שבידיה רעד. ביום ההולדת ה 17 שלה הם התחתנו, חצי שנה אחר כך נולד הבן הראשון ושנה אחריו השני.
ואז שמעון פוטר מ"פוספטים" והחיים שלה השתנו מקצה אל קצה. שמעון הפך לאיש כועס וחם מזג. בכל יום ראשון היה מתעורר עצבני מהתור שצפוי לו בלשכת התעסוקה. אחרי המתנה של כמה שעות היה חותם וחוזר הביתה עצבני יותר. הם התפרנסו בקושי מבאסטה שהיה פותח בכל יום רביעי בשוק. בימי השוק היה יוצא כעוס מהמיטה בארבע לפנות בוקר כדי לפגוש את הסיטונאי וחוזר כך אחר הצהרים רעב, עייף ועם פידיון נמוך מכפי שרצה. בחמישי היה משתתף קבוע בפרלמנט בפיצוציה של אליהו במרכז. שם תמיד אמר לו מישהו משהו לא במקום, או שהתחילו להתווכח על פוליטיקה והוא עוד אוהב את בן גוריון כשכל העיירה כבר מזמן עברה לליכוד. בימי שני או שלישי היה הולך לפגישות או לראיונות עבודה. גם כשלא היה רב עם המראיין והצליח לנהל שיחה, התלונן שהעבודה נחטפה לו ממש מתחת לידיים וזה הכעיס אותו מאד. בשבת היו הילדים מעצבנים אותו והשכנים, לבושים לבן, בדרכם להתארח זה אצל זה, נהגו לברכו מעל הגדר ולהמשיך בדרכם.
בכל יום כשהיה חוזר הביתה, היה קושר את הסוס בחצר, נכנס ואוכל צהרים לבדו, תוך שהוא מרוקן לגרונו חצי בקבוק ערק. בדרך לחדר השינה נהג להעיף לילדים סטירה, שיזכרו להתנהג יפה ולהיות בשקט בשעה שהוא נח. אחרי שהיה נכנס לחדר, מתפשט ונשכב במיטת הסוכנות הזוגית שעמדה במרכזו היה קורא לה. היא ידעה שאם לא תבוא הוא לא ירדם והלך עליהם. אחרי שהיה מסיים היא היתה קמה בשקט מהמיטה, מקפידה שלא לגעת בו. בדממה היה לובשת חזרה את מכנסיה ויוצאת על קצות האצבעות מהחדר.
אם לא היה נרדם, או שהיה מתעורר לפני הזמן, הילדים היו מזהים מיד את המבט בעיניו ובורחים מהר לחצר. היא היתה מגינה על דלת הכניסה, שלא יצא אחריהם. בדרך כלל הוא היה מתחיל במכות יבשות עם כפות ידיו הענקיות שגרמו לה להתאהב בו עוד אז בתיכון. הוא היה ממשיך עם החגורה שקנתה לו מתנה ליום הולדת 30 או עובר למקל של המטאטא שעמד תמיד בפינת המטבח. הוא לא עצר עד שלא שמע את יבבתה מפלחת את ריאותיה ואת קירות הבית. רק כשהיתה צווחת כמו חיה פצועה, כמו לביאה המגינה על גוריה, היה מניח לה, חושש שהשכנים שנאספו ליד השער יקראו למשטרה.
ואז, בוקר ראשון אחד הוא קם, אכל ביצה קשה ומלפפון, 4 פרוסות לחם וכוס קפה שחור מהול בערק. שלא כהרגלו, נכנס לחדר הילדים, פתח את הדלת הגבוהה בארון והוציא משם ילקוט ריק, הוא עבר לחדר השינה מבלי להביט בה. כשיצא ממנו אחרי מספר דקות, היה הילקוט מלא עד אפס מקום, בכיסו בלטה חבילת שטרות שחסך והסתיר ממנה שבועות רבים. הוא יצא מהבית, נעצר באמצע החצר, הסתכל על הבנים ששיחקו בפינה עם האפרוחים החדשים, ליטף את האף של הסוס והלך. סימה הבינה שהוא עוזב ועצרה חיוך. היא נשמה עמוק יודעת שקיבלה מתנה משמים.
כל היום עמדה ובישלה, הילדים עוזרים לה והשכנות נכנסות ויוצאות, כל אחת עם התבשיל הטוב ביותר שלה. הגברים הכינו את החצר, תלו גרילנדה וסידרו שולחן ארוך משולחנות שהוצאו מכל בתי הרחוב. כשירד הערב התחילה הסעודה הגדולה. במרכז השולחן עמדו מגשים עמוסים בקוסקוס המפורסם שלה, סביבם סלטים, מטוגנים ועופות ממולאים. אחד השכנים הביא טייפ דאבל קאסט והכל רקדו, אפילו החבר׳ה מהקומונה של הצופים שרו ״את עולמי עם שחר את לי כל היום" כשהם רוקדים סביבה במעגל.
למחרת בבוקר סימה יצאה לחצר והלכה לפינה של הסוס, הזיזה את ערימת החציר, הרימה את הקרשים ושלפה את קופסת הפח שלה. שמחה לגלות ששמעון לא מצא את המחבוא שלה. כשהיא מחבקת את הקופסא הלכה למרכז, נכנסה לפיצוציה של אליהו ושילמה לו מראש שכירות של שנה שלמה על החנות שבפינה. שבוע שלם עבדנו איתה שם, צובעים, מנקים, אוספים מכל רחבי העיירה שולחנות וכסאות. היא קנתה ציוד למטבח, כלי אוכל, מקררים ופרודוקטים. את השלט "המקום של סימה" הכינו לה בנות הקומונה של הצופים והבנים תלו אותו מעל דלת הכניסה. לפתיחה החגיגית הגיע אפילו ראש המועצה והרב של המועצה תלה מזוזה ובירך את סימה ואת כל הנוכחים. כולנו, שהיינו שם איתה, אכלנו עד שהתפוצצנו. סימה הסתובבה בין השולחנות כשחיוך מאיר את הפנים העגולות שהתרגלנו לראות מתוחות ומסתירות כאב.
מאז היא באותו המקום שבמרכז. כבר 28 שנים. היא הפסיקה לבשל לפני עשר שנים ובכל בוקר היא עוברת סיר סיר ומתקנת את התיבול של המבשלת. במשך הזמן היא הפכה להיות הכתובת שלנו בימים קשים ולא רק בהם. אנחנו באים אליה, שותים קפה או משהו חריף. נהנים מהזיתים ומהפיצוחים ומחכים שהיא תשב מולנו, תיקח את היד שלנו בין שתי ידיה הרכות משנים של בישול, תתאר את הצרות שיבואו ואת השמחות שיגיעו אחריהן, תבטיח לנו שיהיה עוד טוב ותגיש לנו יו-יו טרי נוטף סירופ סוכר כדי שהיום ימשיך לנו מתוק מתוק.
