סיפורי אי שם – יוסי

יוסי הגיע לעיירה ישר מהאוניה. הוא היה בן שלוש והיא לא היתה אפילו עיירה, אלא מעברה דלה ועלובה אי שם. הוא עלה לארץ עם הורים שלו, בבר אחיו הבכור, סבתא מרסל והמשפחה של הדוד פרוספר אח של אמא. מהבית הגדול והיפה במרוקו הוא לא זוכר כלום, אבל מכיר אותו כאילו גדל בו כל חייו. זה היה נושא השיחה העיקרי בין המבוגרים במשפחה, בבלוק ובשכונה לאורך כל שנות ילדותו. הם לא הפסיקו לספר זה לזה מה השאירו מאחור ולתאר האחד לשני מה קיבלו כאן. מרוקו שהם עזבו היתה עבורם ארץ זבת חלב ודבש, ופה הושיבו אותם בשום מקום, בצריפים ואז בדירות קטנטנות בלוקים כשסביבם חול, אבק, רוחות ועוני. הצפיפות בפנים הדירות בלטה עוד יותר למול המרחבים הריקים שהקיפו אותם מכל עבר.
יוסי דווקא אוהב את הנוף של העיירה. את המדבר והאוויר היבש, את האבק שעולה עם הרוח, את הערפל של הבוקר שמכסה הכל ואי אפשר לראות דרכו את קצה מגדל המים. בשבילו זה הבית היחיד בעולם.
כמה חודשים אחרי שהגיעו הגיעה הזמן של אמא שלו ללדת. כשהתחילו צירי הלידה סבתא מרסל תפסה פיקוד. היא גילגלה שטיח וסדין, קראה לדודה פאני ולסימי הבת הבכורה של פאני ופרוספר. דודה פאני לקחה את הפיילה של הכביסה וסדין נוסף. סימי הושיטה לו לידיים ג׳ריקן מלא מים שהיה כמעט בגובה שלו והם הלכו לכיוון הוואדי. סימי עם סיר ריק ביד ואמא שלו בראש התור. סבתא מרסל אחריהן, השטיח שוכב על הראש שלה, דודה פאני והוא אחרון, משתדל לעמוד בקצב שלהן. לעזרתו באו הצירים החזקים. אז נעצרה השיירה, אמא שלו התכופפה וצרחה נשמה עמוק והם המשיכו. בכניסה לוואדי, איפה שהיו כמה עצים ואדמה רכה מתחת, הם עצרו. סבתא הצביעה על ערימת זרדים שהוכנה שם מראש ואמרה לו להדליק את האש. כשהאש בערה הוא שפך מים לסיר. הן שלחו אותו חזרה הביתה אחרי שהמים רתחו.
יוסי החל להתרחק, הצעקות של אמא הלכו וגברו והוא החליט להישאר קרוב. מצא מחבוא מאחורי סלע, הציץ מדי פעם ובעיקר הקשיב לכל מה שקורה. כל צרחה שלה כיווצה אותו. האוזניים שלו בערו מהקללות שיצאו מהפה של אמא שלו, אמא שתמיד היתה רגועה, עדינה ומנומסת. ופתאום זה נגמר. הנשים עמדו סביבה, אצבעותיהן בין הפה לאף ומקהלת ״קולולולו״ בשלושה קולות פילחה את השקט. בהקלה רץ יוסי הנרגש הביתה, חושש שיגלו שנשאר שם כל הזמן.
בוקר אחד, כשנה אחרי שהגיעו לעייירה, עצרה טיולית מול הבלוקים שלהם. כמו תמיד הילדים ראו אותה מתקרבת ובישרו בצעקות שהוציאו אל השמש הקופחת את ההורים והזקנים. הטיולית עצרה, ענן האבק שהביאה איתה דעך והדחת נפתחה. כ-50 עולים חדשים ירדו ממנה ועמדו מולם מבולבלים. פתאום אמא שלו, זינקה, דחפה לו לידיים את מאיר התינוק שהיה בן חצי שנה ורצה אליהם. היא נפלה בחיבוקים ונשיקות על כתפיה של חברת ילדותה ויויאן יפיפיית הקהילה במרוקו. השתיים התחבקו ובכו במשך שעה ארוכה, עד שמאיר הצטרף לבכי והודיע שהגיע זמנו לאכול.
ויויאן הגיעה עם בעלה מישל, בנה הבכור ובטן ענקית שיוסי פחד שהיא תתפוצץ מכל ההתרגשות. ואכן, כמה ימים אחר כך, הוא שוב סחב ג׳ריקן מים לכיוון הוואדי. מלפנים אמא שלו תומכת בוויויאן, מאיר קשור לגבה במנשא מאולתר שהכינה מסדין. אחריהן סבתא אסתר ודודה פאני עם שאר הציוד. והוא מאחור. כשהגיעו הדליק את האש, הרתיח את המים והסתלק. הפעם חזר הביתה מיד לפני שוויויאן תתחיל לקלל. לתינוק קראו שמעון והוא היה התינוק כחול העיניים הראשון שנולד בעיירה.