לתמונות יש יום הולדת?
אם כן, זו שלמעלה חגגה כבר יום הולדת 86. היא נולדה בשנת 1933 בחתונת הורי. אפשר לאמר שזו התמונה הראשונה של סיפור חיי, שהחלו שלוש עשרה שנה מאוחר יותר.
המחשבה שכל מי שבתמונה כבר איננו בין החיים היא עצובה, כואבת והמשפט "זה דרכו של עולם", לא ממש מנחם.
חלקם הפכו לקורבנות השואה ואלה ששרדו מתו כבר מזיקנה.
הורי, אבא שלי החתן, רציני, אמא שלי הכלה, עצובה, האורחים עם חיוך מאולץ. אני לא רואה שמחה בעיני האנשים. אין הורים שמלווים את הכלה והחתן. אחיותיו של אבא שלי נמצאות אי שם מאחור נלחמות על זכותן להיראות, והאחים של אמא שלי מלפנים, כי בזכות היותם עדיין ילדים, קבלו את הכבוד לעמוד בקדמת החבורה.
זכורה לי החתונה שלי, שלושים ושלוש שנה מאוחר יותר. הייתי מאושרת, הפנים כאבו לי מרב חיוכים ולבי עמד להתפוצץ מאושר.
העתיד היה בעיני ורוד מבטיח ובטוח. איזה עתיד הורי ראו בדמיונם?
היום אני יודעת שעמדה בפניהם תקופה קשה של מחסור, עבודה קשה, גידול האחים הקטנים של אמא שלי ואז הגיעה גם המלחמה עם כל הסבל שהביאה איתה ועם כל האובדן שהיה בסיומה.
האם הם ידעו? ניחשו? פחדו?
מה עבר להם בראש ברגע הצילום, מה הסיבה שלא הצליחו לחייך אפילו לשנייה אחת של קליק במצלמה?
חבורה של אנשים קשיי יום שלבשו את מחצלותיהם לכבוד האירוע, חבשו כובעים כצו האופנה ונראו אלגנטיים בהרבה מהמראה שלהם היום יומי.
הזוג שבאמצע התמונה בולטים ביופיים. הם בני דודים של אבא, רקדנים שהגיעו לחתונה מעולם אחר, עולם זוהר של התיאטרון והבמה. כל כך שונים ולא שייכים.
גם התמונה מספרת סיפור כל כך שונה ולא שייך למה שאנחנו מכירים היום. זו הייתה חתונה במשרד רישום נישואין שבפתחו צולמה התמונה. לא אולם לא מוזיקה ולא מאות מוזמנים, סתם צעד פורמלי שנותן גושפנקא לשני אנשים לחיות את חייהם יחד.
האהבה הענקית של אבא שלי, הכבוד והמסירות האין סופיים של אמא היו לאבן היסוד של חייהם המשותפים.
לא רואים אבל הם האור היחיד שמאיר את חשכת התמונה הזאת.
הם חיו יחד בזוגיות נפלאה שלושים וארבע שנים, עד שהמוות הפריד בניהם.
