סיום
נסעתי לחשוב זמן רב איך לסכם את התקופה העמוסה שהיתה, אפילו לא יכולתי להשתמש במילה חוויה כי זה ימעיט בערך מה שהיה, זאת היתה התנסות כמו תקופת חיים קצרה שמכילה בתוכה את כל קשת הרגשות שהחיים מזמנים לנו.
ההתחלה היתה קשוחה כל מה שיכולתי לראות זה ילדים מלוכלכים, נזלת שיעול ועוני. ואז, משהו קורה ומתחילים לראות את האנשים שבתוך התמונה הזאת. הילדים והשגרה הופכים חלק ממני ואני נשארת. שגרה של חיים שהיא לא פשוטה בכלל, קמים בבוקר הילדים הגדולים הולכים לבית הספר הקטנים נשארים במתחם. מבשלים מנקים מכבסים וכאלה.
יש משהו בחיים שלהם שמגביל אותם מלצאת מהטרסה שהם חיים בה. אולי מנטלית אני באמת לא כל כך יודעת, אבל מלבד הגדולים שיוצאים לסידורים לפעמים, אין תזוזה מהטרסה הזאת. קצת עצוב עם כל היופי שיש למקום להציע.
עליתי להפרד מהילדים בערב, נכנסתי לחדר של הבנות במטרה אחת, להסביר שיש מעבר לטרסה הזאת עולם ומלואו והיצירה שלהם בעולם תלוייה בהן. אם הם יעבדו קשה וילמדו יש סיכוי שהם לא ישארו בטרסה הזאת. עם כל העוני והגורל והמקום בו נולדו אני מאמינה שכמעט לכל אחד מהם יש את האפשרות לצאת מהטרסה. ללמוד משהו ואולי לבחור בחיים אחרים. רק רוצה לעורר סקרנות שמשהו ישאר ויישב להם בראש שאפשר גם אחרת.
בתקופה המשותפת שלנו מצאתי בכל אחד ואחד מהם את הדבר שהם חזקים בו ודאגתי לציין ולשבח אותם על זה, לפעמים צריך משהו מבחוץ שיראה את החוזקות ויאיר עליהם.
נפרדתי במילות אהבה מכל אחד מהם והם ישארו איתי תמיד. השירים הריקודים המשחקים בכדור וב TAKI ,עמידות ידיים והשתללות על הדשא בריזורט כשהרשו לי להוציא אותם משם. היה פשוט נפלא.
כבר כמה ימים אחרי ועדיין לא שקע לא כל כך יודעת איך לסכם את זה או שאולי לא צריך לסכם כי זה לא באמת נגמר וגם איך אסכם חיים של אנשים? מציאות שנמשכת.
אני יודעת שזה ישאר איתי.