תקוות, חלומות ואהבה, הם הכוח המניע של הרצון, לחיות את החיים.
יש שניתן להגשימם ויש שנשארים לנצח תקוות וחלומות.
לאחרונה בתקופה זו של הקורונה עם כל השעות שביליתי בחברתי, ניהלתי המון שיחות עם עצמי. המחשבות עבדו שעות נוספות. שאלתי, חשבתי, עניתי, הגעתי למסקנות והחלטתי. הבנתי שלרוב, חלומות יתגשמו רק אם אני מוכנה להשקיע את כל כולי בהגשמתם. הם לא מונחים בחלון ראווה וגם את כן, צריך להשקיע מאמץ בהשגת הכסף לקנות אותם.
עכשיו רק נותר לי לחכות שהקורונה תשחרר אותי מכלאי כדי שאוכל לבדוק האם משהו מכל זה אוכל להפוך למציאות.
הקורונה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. אני קיוויתי שבעולם בו האנושית הגיעה לירח, עולם בו הגיעו לשיבוט בני אדם, להתגבר על נגיף יהיה משחק ילדים, אבל טעיתי. גם אנחנו נירשם בספרי ההיסטוריה כדור שהתמודד עם מגיפות קטלניות. כאלה, מלוות את האנושות כבר מראשית ההיסטוריה. אבעבועות שחורות, כולרה, איידס, שיתוק ילדים, סארס, טיפוס ובטח יש עוד. כולן השאירו את חותמם על האנושית, שינו סדרי עולם ונעלמו. האנושות הצליחה למרות הכול למגר אותם. כך יהיה גם עם הקורונה, אבל עד שזה יקרה יש לנו רק את התקוות והחלומות.
חלומות על חזרה לחופש, על חיבוקים ונשיקות לנכדים ולא רק, על האפשרות להחליט בכול רגע נתון לאן הולכים ומתי ולעשות זאת בלי מסכות כפפות ופחד בלב.
בתקופה זו חוויתי אי וודאות, פחד מהלא נודע, חשש להידבק, געגוע למשפחה, שינוי בהרגלי חיים והמון המון שעות לבד, אבל אומרים שמה שלא הורג, מחשל ואכן זה כך.
למדתי שבכול דבר רע אפשר למצוא משהו טוב. אני באופן אישי קיבלתי המון טוב מהתקופה הזאת. תודה לאל, במשפחתי איש לא נפגע ואני הצלחתי להוציא מהלימון הזה את הלימונדה הכי טעימה שאפשר.
בימים האחרונים יש הקלות ולמרות שאני ובני דורי, נהיה האחרונים לצאת מהמצב, מנחם אותי שכבר רואים אור בקצה המנהרה. אני עומדת וצופה בו, מתנחמת בו ומחכה לרגע בו אוכל לזנק ולרוץ לעברו, לעבר השלב הבא של החיים, החיים שאחרי הקורונה.
