טיפול נמרץ הוא מן מקום שכזה שהכל שם כל כך שקט לפעמים רוב המאמצים שם הם לשמור על הקיים, שהחולים המאושפזים שם לא ידרדר מצבם חלילה, גם אם אין שינוי זה רק לטובה. שעות הביקור מחולקות על פני היום וכשכבר הגיעה אותה שעה מיוחלת היא עוברת כל כך מהר כמו עדיף לעיתים שהיו מוותרים עליה.
הגיעה שעת הביקור ולי חיכתה פמליה שלמה, מיותר לציין שהאדם היחיד שאותו רציתי לראות ואיתו רציתי להעיר את הדקות היקרות האלו הוא שי ? אז כן, רק איתו רציתי להיות הבעיה היא שאי אפשר להתעלם מהעובדה שההורים שלי רצו לראות אותי, אבל בזה הרגע ממש לא עיניין אותי, ממש לא !! הדבר היחיד שעיניין אותי היו הרצונות שלי ותו לא.
אוי השעה הזו עברה מהר מאוד ושוב אני כאן שרויה על המיטה כשבחדר מצד ימין אדם מבוגר ממול ליד החלון עוד מבוגרת ומיטה מיותמת אחת ממולי. מסתבר שאני מורידה את ממוצע הגילאים כרגע במחלקת טיפול נמרץ ניורוכירוגי.
לכל מי שטוען כי בבתי חולים החולים לא מקבלים מספיק תשומת לב, שיבקש לעבור לאחת ממחלקות הטיפול נמרץ. אין רגע דל במחלקה, לא לחולים ולא לצוות, תכונה רבה שם 24/7.
אז זוכרים ? הדבר היחיד שזז אצלי הוא הראש ומסתבר שזה גם האיבר היחיד בגוף שעבד מלוא המרץ. מה שאומר שמתחיל להימאס לי להיות שם משעמם זה בטוח, עכשיו רוצה לעבור למחלקה. רוצה לראות אנשים, לשמוע דיבורים, להצליח להביט מבעד החלון ולראות….את האמבולנסים מביאים חולים, המחלקה נמצאת בדיוק מעל חדר המיון. בקיצור לא מעניין לי שם, בטיפול נמרץ ולא מסוגלת להחליט מי אני רוצה לראות מאלו שבאו לאותה שעת ביקור קצובה ביום.
היום הראשון מגיע ככה לאט לאט לסיומו והחלון שהיה מלא באור השמש הופך שחור לאט לאט.
אני עדיין כאן, עם שני אותם מבוגרים ומיטה מיותמת ממש ממולי, כמה ששקט כאן אם ככה שקט בגן עדן אני מודיעה מראש, בבקשה לשלוח אותי לגהינום !
ירד הלילה ויחד איתו התחלפה לה המשמרת, מקווה שהאחיות תהיינה מעט יותר סבלנות, כי אני קרציה משעמם לי.
ניסיתי לישון טיפונת זה מסתמן כדבר בלתי אפשרי, הרי זו לא מחלקה ואין כיבוי אורות, כולנו תחת השגחה צמודה. כבר כשכמעט נרדמתי זה התחיל. הכניסו מיטה לחדר עליה שכב או שכבה, אי אפשר לזהות, יחד עם המיטה הגיעו מלא מכשירים שמהם יצאו מלא חוטים וצינורות לעבר המיטה. הסקרנות הורגת לא סתם מכרסמת. מי זה, מה קרה, מאיפה כמה למה איך…תשובות לא היו לי אבל השאלות לא נגמרו לי. טוב אז או שאהייה חצופה, הרי לא יעיפו אותי מכאן, או שאחכה לבוקר, בביקור הרופאים מדברים בקול כל כך גבוה שאפילו זה שחסר הכרה יכול לשמוע אותם.
"זה גבר או אישה " העזתי לשאול
"בחור צעיר" ענו, לתדהמתי