אז כמו שכבר סיפרתי, מצב שכזה לא עבר אצלנו על סדר היום והיינו חייבים לדעת מה כמה למה איך וכל מילות השאלה האלה….
כששמענו מה קרה לו הסקרנות גברה
כשהיינו נתקלים בו יכולנו לראות כי הוא עבר איזו תאונה נוראית שהשאירה אותו במצב פיזי רע מאוד עם הרבה מאוד הגבלות.
החלטנו לעבוד במשמרות של שניים היינו חייבים לדעת מי זה אותו מאושפז חדש, מי החברים האלה ששומרים עליו ומלווים אותו – חברים טובים ככה זה נראה.
אז בכל פעם שניים מאיתנו התנחלו ליד אותם חברים שתמיד נמצאים מחוץ לחדר, זה היה החדר הצדדי ביותר במחלקה, ובלי הרבה בושה לשאול שאלות מנחות כדי לקבל את התשובה שאותה אנחנו רוצים לשמוע
עכשיו יעל ואנוכי היינו במשמרת. ניגשנו אל החבר'ה הצעירים ופשוט שאלנו מי המאושפז. מה גדולה הייתה ההפתעה כשגילו לנו תחילה מי הם ומה קרה לו.
בדרך כלל מיום חמישי אחר הצהרים ועד ראשון בבוקר רוב המאושפזים יצאו לחופשות בבית. חלקם היו חוזרים במוצאי שבת וחלקם בראשון בבוקר- הכל בהתאם לשעה בה היו אמורים להתחיל את הטיפולים ביום ראשון.
מוצאי שבת השעה 20:00 כל מי שנמצא במחלקה כבר בתהליכים של פיפי – טיטול – פיג'מה ולישון. נו טוב לא כולם טיטול, רובם. אנשי הצוות מילאו עגלה במצעים, פיג'מות, טיטולים, צנתרים, כפפות ועוד מיני דברים שקשורים בהכנות ללינה. האחות האחראית על מתן התרופות בדיוק מסיימת את הסבב עם העגלה שהייתה עמוסה בכוסיות מלאות בכדורים מכל המינים, עכשיו דוחפת עגלה ריקה מכוסות אבל מלאה בכרטיסיות בהן היא סימנה מי לקח ומי היה חסר.
אצל רובנו הביקורים הסתיימו ואנחנו ממוקמים על המיטה הנוח מול מסך הטלוויזיה התלוי מעל הראש.
משמרת הלילה הגיעה, אני מהמיטה שנמצאת ממש מול תחנת האחיות מצליחה להאזין לתדריכים שהמעבירים למשמרת הלילה.
כיבו אורות בחדרים.
שקט.
כולם ישנים המזדרונות שקטים כמעט כמו בית קברות.
אני שומעת צעדים במזדרון, מביטה על השעון השעה הרבה אחרי חצות. " מה לעזאזל יש לעשות שם " מהרהרת. לצעדים התווספו התלחששויות…….כשיו כבר רצים בחוץ והקולות גבוהים במיוחד.
לחדר נכנסה אחות שנראה שהיא נסערת מאוד ביקשה לא לצאת וסגרה את הדלת, בבוקר גילינו שהיא עברה בכל החדרים וכך עשתה.
כבר היה קשה לחזור לישון, השעון זז באיטיות נוראית ואפילו נראה כי הוא עוצר מלכת לעזאזל. מה קורה שם ??
כעבור זמן מה הדלת של החדר נפתחה ונאמר כי הכל בסדר עכשיו. הכל בסדר ? אבל מה היה לא בסדר ?
לא הייתה ברירה חיכיתי לבוקר כדי לדעת מה היה שם בשעות הקטנות של הלילה.
בוקר.
מקלחות, להתלבש וקדימה לחדר האוכל לפני שיורדים לקומה הטיפולית. מי שמכיר את חיי הקיבוץ יכול לנחש כי גם כאן כל ההתרחשויות והחדשות נמסרות מפה לאוזן בחדר האוכל.
" שמעת מה היה בלילה ?"
" לא, מלבד רעש אף אחד לא סיפר דבר"
" הגיעו חמושים באקדחים למחלקה, חטפו את אחד מאנשי הסיעוד ודרשו ממנו שיגיד להם איפה שוכב אותו אחד ששומרים עליו 24/7"
אז כן, ההוא עם החברים הטובים שמלווים אותו לכל מקום בכל זמן הוא עברין שחצה את הקווים. למחלקה הגיע אחרי שמטען התפוצץ לו מתחת הרכב והוא נפצע קשה עד אנוש.
שנה בערך אחרי שהשתחררתי הבייתה צפיתי בתוכנית בוקר ובה נמסר כי היה חיסול וההוא עם החברים ששומרים עליו, מת. הצליחו לחסל אותו ממש בתוך הסלון שלו.