החיוך לא מש מפני מאז יצאתי את חדר הניתוח.
לאחרונה, בתמונת האושר וההקלה של אחרי, יש כמה פיקסלים שרופים.
הנקז (מי שלא יודע מה זה, מאחלת לו שלא ידע לעולם), שבהתחלה רק הבהיל אותי היות שאני לא מורגלת שיוצא לי צינור מהגוף, עכשיו מציק לי בכל תנועה כמעט ואני סופרת את הימים כדי להיפטר ממנו. את הזרוע אני עדיין לא יכולה להרים מעל 90 מעלות, כך שרק חולצות מכופתרות באות בחשבון והן צריכות להיות גדולות ורפויות כדי שיוכלו להכיל בנוחות את הנקז. אז אם עד כה נהניתי ממבטים בשל המטפחת/כובע/קרחת, כעת אני משלימה את הלוק עם חולצה מכופתרת גברית גדולה שמחסלת כל סימן לנשיות. יחד עם זאת, אני נאלצת להודות שהכיס הזה שיש בחולצות, לרוב בצד שמאל, הוא מאד שמיש.
יש ימים שאני תוהה מה יותר מונע ממני לצאת החוצה, השמש החזקה שעלולה להזיק לי או המבוכה מהנראות הגברית שנגזרת עלי בשבועות אלו.
השיער שלי לא צומח מספיק מהר לטעמי ואני מתגעגעת אליו. מתגעגעת למראה הנשי, ובעיקר למראה הבריא. המטפחות והכובעים הם חבריי הטובים, עדיין, בשלב שבו כבר חשבתי שאוכל "לקרוע את העיר" עם תספורת שינייד או'קונור קולית, כאילו רק משבר גיל 38 קטן עובר עלי ולא בגלל שאני אדם שנשבר והודבק מחדש.
ברגעים הקטנים האלו, אני שואלת את עצמי איך עברתי לדאוג מהזוטות הללו ואולי זה בכלל מצוין שאני כבר עסוקה בקוסמטיקה ולא בהישרדות. אולי ככה נראה החלק של העליה אחרי שהיית בתהום העמוקה של חייך. ואולי אני פשוט פוחדת לחכות לתשובת הפתולוגיה שאמורה להגיע כל יום. אולי אני כל כך רוצה לגלות שכל הדגימות נקיות מסרטן, שאני פוחדת מהאפשרות האחרת.
כך אתמול כשבכורי האהוב רובץ לצידי, כאילו קורא את מחשבותיי ואומר לי כמה מצחיק היה אם הייתי פתאום מופיעה עם מלא שיער.
שנינו צוחקים ואני פתאום מתרצנת ומחליטה לשתף אותו בכך שאני מתגעגעת לשיער שלי.
הוא בתגובה מפתיע אותי כששואל למה (אני לתומי חשבתי שזה ממש ברור שהשיער חסר לי, על אף שאני צוחקת על עצמי בנוכחותם לא אחת)
אני עונה לו בפשטות שבגלל שעם שיער זה יפה והוא מצידו ממשיך ואומר שגם מטפחת זה יפה.
ואז מוסיף בלי לחכות לתגובה ממני, שאני נראית מאד יפה עם מטפחות.
מילת תודה מתרגשת אני אומרת לו, לילד המתוק הזה, שתמימותו הופכת את מילותיו לכנות וצחות בעיניי.
ולרגע אני מרגישה קצת יותר אני וקצת פחות "אחלה גבר", מכופתר וקירח.
ומי יתן, שבימים הקרובים, כשאני עדיין לבושה לפי צו האופנה של "בוטיק 90 מעלות", אקבל בשורות טובות, בשורות של נצחון, שברגע אחד, יחזירו לחיים את כל הפיקסלים השרופים בתמונת האושר שלי.
אמן.