כן, גם אני סקפטית. מדובר בכוחות עצומים ובתהליכים לא פשוטים בכלל. אבל מצפוני לא הרשה לי להתעלם מהדבר היפה הזה, צעדת התקווה שיזמו נשים עושות שלום שהגיעה לשיאה אמש בעצרת מול בית ראש הממשלה. עליתי לירושלים באוטובוס מלא עד אפס מקום בנשים בלבן (וגם 2-3 גברים), אחד מעשרות אוטובוסים, צעדתי עם רבבות ברחובות ירושלים בשיירה שאי אפשר לראות את סופה ולא את תחילתה, נו – כמו כל יום רגיל בירושלים, מה כבר יש פה לדווח?
התעודדתי מחברתן של ערביות/יהודיות/חילוניות/דתיות/צעירות/מבוגרות שהגיעו מכל קצוות הארץ, מעבר לקו הירוק, מישובים יהודים ומישובים ערבים. כן – היה מרגש. ומאוד לא לוחמני.
בסוף הצעדה התקיימה עצרת בסמוך לבית ראש הממשלה (כלומר, מספיק בצד כדי לא להפריע לארוחת הערב המשפחתית).
האירגון היה ללא דופי. הנואמים נזהרו כמו מאש מלהזכיר את המילה ״כיבוש״ או אפילו ״ויתורים כואבים״, הרי הרעיון הוא להתחיל בתהליך מדיני כ-ל-ש-ה-ו. להפסיק לטמון את הראש בחול ולדמיין כאילו נוכל להמשיך במצב הנוכחי לנצח. הדרישה היא כל כך כללית שקשה לדמיין שמישהו יכול להתנגד לה, אלא אם כן השיקולים הם אך ורק של שליטה בשיח הציבורי ככח אלקטורלי.
אבל מסתבר שמאחורי הקלעים זו בדיוק הנקודה. ״תהליך מדיני״ הוא נושא שלא רוצים לעסוק בו. הוא לא משתלם אלקטורלית, הוא לא מביא רייטינג, הוא תהליך לטווח הרחוק (או כך נדמה) ומכאן הוא בעצם בעיה של אחרים.
יש לי ניסיון עם הדברים האלה, לכן לא ממש הופתעתי מהסיקור התקשורתי של צעדת "נשים עושות שלום", שלא תאם את מה שנראה בשטח. ב-19/10 התרחשו שלושה אירועים רבי משתתפים במרחב הציבורי: עשרות מורים הפגינו בתל אביב וזכו לזמן מה בכותרת הראשית. אלפי אנשים התכנסו בכותל לתפילת ״ברכת הכהנים״ וזכו לכותרת ראשית (שמסבירה איך הראינו לאונסק״ו) ולזמן ארוך במיוחד במהדורות החדשות. הצעדה הגדולה שהביאה רבבות נשים באוטובוסים מקצוות הארץ, מהלך חדש ויוצא דופן, הבליחה לשנייה לעמוד הראשי, אוזכרה בחצי פה במהדורות החדשות והתקפלה בתוך עמודי עיתון אחוריים.
הטענה אינה כלפי העיתונאים, כתבות יש, אפילו מפורטות. תמצאו אותן עם קצת מזל או אם תחפשו באופן יזום. תראו אותן או לא תמצמצו במהדורת החדשות. אלו הם העורכים שבוחרים את הכותרות, הם אלה שמחליטים על זמן המדף של הכתבות בעמודי הכניסה לאתרים וכמה מילים יוקדשו לנושא, הם אלה שדוחקים את הידיעות לעמודים המתקפלים של המהדורה המודפסת. בכך הם מכתיבים לקוראים תחושה של דירוג חשיבות וערך האירועים. הרי אם היתה הידיעה על האירוע מככבת בראש הדף זמן משמעותי והכותרות היו דרמטיות יותר (ואין שום סיבה שלא, זה היה מהלך יוצא דופן, רב משתתפים, של מחאה בנושא מדיני, כמה כאלה יש לנו?), היו מצטרפים עוד אנשים, היתה נוצרת התלהבות, אולי אפילו סחף, אולי משהו היה אפילו משתנה. הצנעת דווח היא דרך לדיכוי מחאות ויוצרת דמורליזציה. ההשתקה היא לא שיטה חדשה, זה כבר עבד למשל באיראן. גם שם יצאו נשים למחות ומחאתן הושתקה.
אז מי מעוניין שברכת-הכהנים-איך-הראינו-לאונסקו תככב במקום מרכזי ובקשה של עשרות אלפי משלמי מיסים במדינה הזאת לתזוזה מדינית תדחק לשוליים?
בזמן העצרת הרחוב בו שוכן בית ראש הממשלה נחסם על ידי וילון שחור עצום והזוי למדי שיש בו מן הסמליות. הוא אינו מייצג וילון במה, דרכו יצא המנהיג לעשרות אלפי נשים שטרחו להגיע מכל קצוות הארץ עם בשורה כלשהי או התייחסות מינימלית. הווילון יוצר מחיצה נוקשה בין העם שבא לדבר על ליבו ובין המנהיג. אפשר רק לדמיין מה נאמר בבית שמסתתר מאחוריו בזמן העצרת מלבד ״יאירי, תאכל בפה סגור ותעביר בבקשה את החסילונים״.
