בניינים כעורים, מתפוררים וחסרי הרמוניה נגלו אליי מהחלון של בית המלון המשונה הזה שאליו נקלענו. זה היה טוב יותר מהנוף בניו יורק, שם פנה חלוננו לקיר אטום במרחק של אולי שלושה מטר. מה שהכריח אותנו לצאת מהחדר כשרצינו לראות שמיים או רחוב. אבל בניו יורק, כשיצאנו מהמלון, היינו ברחובות ניו יורק. כאן כשיצאנו לרגע, היינו ברמת גן.
היה שם בין היתר גג נטוש, עמוס בג'אנק ובקבוקי בירה ריקים בארגזים. רק מהצצה לגג הזה מתעורר רצון עז וכמעט בלתי נשלט לקפוץ.
כי הגג הזה הוא חדלון. הוא פספוס. הוא כניעה. הגג הזה מסמל את כל מה שלא השגנו כי לא פעלנו, כי פחדנו.
על הגג ניתן למצוא בין היתר טלוויזיה עמוקה, מהסוג של פעם. אלה שלא מתקלקלות. ואם מתקלקלות אז אפשר לדפוק עליהן בשיטה הסובייטית.
ויש שם דלת שלא מחוברת לאף משקוף. שציריה חלודים וספק אם יימצא המשקוף המתאים לה. היא עומדת שעונה, מובסת. כמו הדייר האחרון שגר פה.
ובבניין ממול, הבניין הגבוה, וודאי יש דיירים עם משקפת. אבל הווילונות של החדר הזה עבים במיוחד ולא מתרחקים אחד מהשני כשאת מנסה לחסום את אור השמש. כמו ווילונות של בית מלון סטנדרטי. לא. פה לא. הווילונות האלה עושים את העבודה למי שמעדיף לישון בחושך מוחלט.
Save
Save
