בנעורי, חוף הים בנהריה היה לי לבית שני. לי ולכל בני המחזור שלי היה זה מקום למפגש חברתי, המקום האולטימטיבי לבילוי.
עם סיום המחויבויות לבית ולבית הספר, לבשתי בגד ים, זרקתי בנונשלאנטיות מגבת על הכתף, נתתי קריאת כיוון למירי חברתי שבלעדיה לא זזתי מהבית, ותוך שנייה היינו רכובות על אופנינו בדרך לים.
האופניים נקשרו למתקן שליד הכניסה לחוף. דבר ראשון היה לאתר את מקום המפגש. בדרך כלל היינו מתקבצים מתחת לאחת הסככות, ולפעמים סתם ישבנו על שפת המים, חשופים לשמש, בלי כובעים בלי קרם שיזוף מתמסרים לחול לשמש ולגלים.
תופסים צבע.
לגמרי לא מודעים לסכנות שוכבים שעות ותופסים צבע. בין לבין טובלים בים, מפגינים בגדי ים חדשים ואת גופותינו הצעירים החטובים והשזופים.
הצטלמנו כל הזמן כאילו הרגשנו צורך להנציח את רגעי הקסם של נעורינו, כאילו ידענו שזה חולף כל כך מהר, כאילו היה ברור לנו כי אלה השעות היפות ביותר של חיינו.
האמת שלא ידענו. רצינו לדהור קדימה לעבר הבגרות. חבל, היום הייתי חוזרת לשם בכייף גדול.
אני לא באמת אוהבת את הים. אני לא אוהבת שחם לי, לא אוהבת להזיע, החול והמים המלוחים מגרדים את עורי ואני גם לא שחיינית טובה.
למרות הכול הייתי שם כל יום כי אהבתי את החברים, את הביחד, והייתי גאה מאוד בצבע השוקולד שהשיזוף הדביק בעורי.
יש לי זיכרונות טובים מאותו חוף ים בנהריה, ורק זיכרון אחד מכתים את הטוב הזה.
שבת בבוקר.
קריאת "בואו ניכנס" הקפיצה אותנו לתוך המים. הים היה גלי, לא סוער, אבל כנראה עלינו על מערבולת, ותוך זמן קצר בן דודי ואני מצאנו את עצמנו במצב של חוסר יכולת לשלוט בתנועותינו. לא זכור לי כמה זמן לקח עד ששמואל הצליח להוציא אותנו לחוף מבטחים. מבחינתי זה היה נצח, ואני עד היום מסרבת להיכנס לים אם המים עוברים את גובה הברך.
שמואל ואני התחתנו, התגרשנו, ויכול להיות שלא פעם במהלך חיינו המשותפים, הוא הצטער על כי הוציא אותי מהמים…… מי יודע?
אי אפשר להיזכר בחוף ימה של נהריה ובחוויות נעורי מבלי לזכור את מקהלת הקולות של החוף.
שריקות וקריאות המציל, חבטות כדורי המטקות, צחוקם של ילדים קטנים, הגלים המתנפצים מול שובר הגלים, קריאות ה-"ארטיק, קרטיב שוקולד בננה, ארטיק קרטיב שוקולד לימון" של מוכרי הארטיקים עם ארגז העץ תלוי על צווארם מתרוצצים לאורך החוף ומוכרי הסברס שהיו תמיד חלק מסיומו של יום בים.
עומדים מחוץ לגדר, מאחורי דליים מאלומיניום מלאים בקרח ועליהם מונח הסברס. תמורת כמה אגורות, הקליפה הירוקה והדוקרנית קולפה כביד אומן ולבו של הסברס הכתום והעסיסי הוגש ישר ליד. מתוק וקר !!
בזהירות שלא יחליק קירבתי את הסברס לפה והתענגתי על מגעו הקר וטעמו המתוק והצטערתי על כי הוא נגמר מהר מידי.
כמו כל דבר טוב, נגמרו לי הנעורים, חווית חוף הים וגם הסברס, ובאו במקומם דברים טובים אחרים.
