בספרה "נעליים" מתארת צ'לה בניה סגה משפחתית על מורכבותה. דרך סיפוריה הקצרים, היא מציגה בפנינו את יחסיה עם אמא, עם בתה, עם אחותה ועם אביה.ומתוך אלו אנו לומדים גם עליה.
דרך יחסיה עם אמא, מתגלה לנו יחסה של הגבורה למיניות, למושגי היופי ויחסה כלפי המין השני.
היא מתארת את אמה כאישה יפה, אשר בבית מזניחה את עצמה, ובעברה היתה יפה ומושכת (ואולי מושכת יותר מידי?).הגיבורה קוראת לאמא שוב ושוב לחזור ליופיה:"אמא, את כל כך יפה עם השמלה הפרחונית, נעלי העקב, בבקשה, תלבשי אותם, לא רק בערב חג".
מערכת היחסים שלה עם אחותה בילדותה לוותה בקונפליקטים רבים: "בשנים שבהן התגוררה אחותי מחוץ לבית מצאתי את מקומי. האווירה השתנתה. הריבים פסקו, פתאום היה לי חדר לבד. הורי נרגעו."
והיא אף מספרת על עצמה בהקשר להוויתה עם אחותה : "כל חיי ניסיתי לא להתלבט, לא להיות כוכבת בשום מקום, לא להפריע לאף אחד. להיות ליד, אבל בשום פנים ואופן לא לתפוס מקום".
הדור של הסופרת, כמו הדור שקדם לה הוא דור של מהגרים. הוריה הגרו ממזרח אירופה לארגנטינה, על מנת להציל את עצמם וצ'לה הגרה מארגנטינה לישראל בעקבות אהבתה לבחור צעיר ואולי אף כדי להתרחק ממשפחתה.
כמורכבות היחסים בינה לבין הוריה, כך מורכבות יחסה כלפי הארץ שעזבה והארץ שהגרה אליה.
תל אביב ובואנוס איירס "שתי הערים האלה מתבלבלות אצלי. לפעמים כשאני רוצה להגיד שם של אחת יוצא לי השם של האחרת".
צ'לה בניה משתמשת בחפצים שונים ,שחלקם אף מהווים את שמות הסיפורים, כדי לספר את ההיסטוריה המשפחתית ואת מערכות היחסים שבה. החפצים מסמלים עבורה רגש וסיפור, מה שהופך את סיפוריה לציוריים עוד יותר.
ואת השאר תצטרכו בכל זאת לקרוא…:-)
אשמח בתגובות לפתוח שיח עם מי שקראה או קוראת ספר זה.
XOXO
אחת שיודעת 😉
