עוד שנה הסתיימה ועוד שנה החלה – ולקראת השנה החדשה, התיישבנו, הגוזל ואני, לכתוב שנות טובות לכמה מבני המשפחה היקרים לנו: הגוזל כתב ואני קישטתי. הרגל קטן, שריד מן העבר, שאני מנסה להקנות לו וגם קצת תשומת לב לסבא, שתי סבתות, דודה אהובה ובת דודה קטנטנה שהוא אוהב.
וככה קלטתי – ולא רק בגלל זה ובגלל שהוא לא התנגד אלא עשה זאת בשמחה וכבר כמעט כמתוך הרגל – אלא גם מתוך עוד סימנים אחרים שהופיעו במהלך השבועות האחרונים, שהוא הולך ומתבגר לו, הגוזל שלי. ושבקרוב, קרוב מאוד, כבר אין מצב שאוכל לקרוא לו גוזל. ושייתכן שזה כבר לא יהיה נאות לכתוב עליו ללא הסכמתו ושאם אבקש את הסכמתו – מאוד סביר שלא אקבל אותה. ולכן, מוטב להקדים תרופה למכה.
ולכן, בפרוס השנה החדשה – כמעט שנתיים אחרי שפתחתי את הבלוג, שהיה לי כלי תרפויטי ומקום לחלוק את הגיגיי, קיטוריי ומחשבותיי – אני כותבת את הפוסט האחרון בו ונועלת אותו. נועלת מתוך אמונה שהעליתי את הגוזל שלי על דרך המלך, לפחות ברגל אחת (השנייה תגיע בהמשך, כך אני מקווה), ושתמיד אמשיך להיות לצידו. כי הוא בבת עיני וחזות הכול בשבילי וכל אהבתי נתונה לו. תמיד.
אני לא שוכחת שבזכותו – בזכות הגוזל, לא הבלוג – ניסינו שלל חוגים, רצתי אחרי אופניים, התחפשנו לקטשופ, עליתי על בטונאדות גבוהות ומאיימות, קפצתי מרפסודות בלב ים, אמצנו כלבה, למדתי מה זה בריינפופ (ובינתיים כבר שכחתי) ואמרתי כל מיני דברים שבחיים לא הייתי חושבת שאומר. ככה זה עם גוזלים.
אבל במקביל, כמו שאומרים, כל סוף הוא פתח להתחלה חדשה, ואני פותחת בלוג חדש בשם "הקולמוסיה" בתחום אחר שאהוב עלי ויקר לליבי ובו יהיו סקירות על ספרים וגם קצת על כתיבה ואולי על תרגום. בהתחלה אכניס לתוכו את סקירות הספרים שהעליתי לפייסבוק כדי שיהיה בו קצת נפח ואחר כך חומרים חדשים.
אז בנימה זו – תודה למי שקרא, הגיב, שמח, כעס, שלח אימוג'י או סתם צחק בצד השני של המקלדת. לכל הילדים המיוחדים והוריהם אני מאחלת לשאוף ולהגיע לדרך המלך שלהם כי לכל אחד מאיתנו דרך מלך משלו. ולילדים ולהורים הרגילים אני מאחלת תכלס' אותו דבר ואל תשכחו אותנו – המיוחדים.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
