לרגל חג החנוכה – חג הניסים, ביקשתי מהבלוגריות של סלונה לספר על הנס הפרטי שלהן. לא האמנתי עד כמה מרגשים יהיו סיפורי הניסים. כל אחת והנס המיוחד שלה. כל אחת והחוויה העוצמתית שהיא נושאת עימה.
אבל תחילה סיפור הנס שלי –
בזכות עיכוב של דקה או שתיים
יום שני ה- 27.5.02. חברתי נאוה ואני החלטנו לבלות את שעות אחר הצהריים בבילוי משותף עם הבנות הפעוטות שלנו, במשחקיה החדשה בשכונת אם המושבות. המשחקיה היתה ממוקמת במרכז הקניות הגדול והמתפתח באותה שכונה. במשחקיה שילמנו על שעת משחק אחת והצענו שלאחריה ניקח את הבנות לאכול גלידה בגלידריית "ברוויסימו" הסמוכה והפינתית. הבנות שיחקו ונהנו יחד והיה לנו אחר צהריים רגוע ונעים. בתום השעה, הבנות רצו עדיין להישאר לשחק וקצת התעכבנו. נעלנו להן את הנעליים, התכוננו לצאת לעבר הגלידריה ולהמשיך את הבילוי. ואז נשמע פיצוץ עז. הפיצוץ הכי מחריד שניתן לדמיין. רעש אדיר. ויטרינת הזכוכית החזיתית של המשחקייה התנפצה לרסיסים. התגובה הראשונית שלנו היתה הלם מוחלט. שוק. תכף ומיד הבנו מה התרחש.
בבית הקפה הצמוד לגלידריה פוצץ את עצמו מחבל מתאבד, שנשא על גופו מטען נפץ רב עוצמה. בחוץ נשמעו צעקות ובכי. היתה היסטריה גמורה. אנשים נסו משם בפחד. לא ידענו אם יש עוד מחבל או עוד מטעני חבלה נוספים בחוץ. לבסוף התעשתנו. הרמנו את הבנות הפעוטות על הידיים וברחנו משם בשיא המהירות. לא היתה שום אפשרות לצאת מהשכונה, מאחר והרכב של חברתי היה בחניון הסמוך והמשטרה אסרה להזיז משם רכבים. רצנו בין בתי השכונה, עד שמשפחה המתגוררת בה ניאותה לתת לנו להמתין עם הבנות בביתה. אני זוכרת שהספקתי לצלצל לבעלי, לפני שקווי הטלפון קרסו ולומר לו: "הרגע היה כאן פיגוע".
באותו פיגוע נהרגו הסבתא רותי פלד ז"ל בת ה-56 ונכדתה סיני קינן ז"ל, בת השנה וחצי. בפיגוע נפצעו כחמישים אנשים באורח קל עד בינוני.
יומיים קודם לכן, במוצאי שבת, ישבתי באותו בית הקפה, בו התרחש הפיגוע, עם נאוה ובתה ועם בעלי ובתי. הסתכלנו סביבנו ולא הבנו איך בית הקפה מתנהל ללא מאבטח. כמה קל להתפרץ לכאן. המקום אינו מגודר. אין בעיה לעשות כאן פיגוע, אמרנו. לא ידענו עד כמה התסריט הזה אפשרי ולא תיארנו לעצמו שהוא אכן עומד להתממש. זו היתה תקופה מרובת פיגועים ודי דאגנו מהעובדה שהמקום פעל ללא אבטחה.
ביקשתי מנאוה, להיזכר באותו אחר צהריים נוראי, וזה מה שהיא זכרה: "אני זוכרת שקפאנו במקומנו. אבל מיד התעשתנו. מיד אספנו את הבנות ואת הנעליים שלהן, הרמנו אותן, ויצאנו החוצה. ברחנו. לכיוון ההפוך מהכיוון אליו רצו אנשים אחרים. הטלפונים הסלולריים קרסו, לא היו קווים. היה בלגן. אנשים רצו. התדפקנו על דלתותיהם של אנשים זרים. חיכינו אצלם עד שיותר לנו לצאת. ואז יצאנו. שמשות מכוניתי נופצו, כמו אלו של כל המכוניות בחניון- ע"י המשטרה שחשדה בהימצאות רכב ממולכד. חזרנו הביתה. הראש שלי התפוצץ. הייתי מזועזעת כולי. ועד היום אני חושבת על סיני קינן ז"ל, הפעוטה בת השנה וקצת, וסבתה ז"ל (נדמה לי ששמה היה רותי), שנהרגו בזמן שישבו בנחת בבית הקפה של בצלאל ז"ל. אני חושבת על כך, שהם נהרגו במקומנו. זה אף פעם לא יוצא לי מהראש, המחשבה הזו- שמשום מה הם נכתבו למוות, ואילו אנו- לחיים. נס? או מקריות. גורל?"…
יש לציין שבזמן הפיגוע, לא היה שום שומר בפתח המשחקיה, שבתוכה שהו כ-30 בני אדם: הורים ופעוטות. עדי ראיה סיפרו, כי ראו את המחבל המתאבד חולף על פני המשחקיה, מציץ פנימה, וממשיך הלאה… אמא'לה!!!!
המחשבות המצמררות עדיין מעיקות: מה היה קורה אילו לא היינו מתעכבות עוד דקה או שתיים במשחקיה, אלא יוצאות בזמן ופוסעות לעבר הגלידריה… ומה היה קורה אילו חלילה המחבל המתאבד היה מחליט כן להתפוצץ בסמוך למשחקיה ולא בקרבת הגלידריה בחוץ.
הרבה שנים לא התקרבתי לאותו איזור ולמקום הפיגוע. אך השנים חלפו. בית הקפה, הגלידריה והמשחקיה נסגרו מזמן. מדי פעם אני מגיעה לאותו מרכז הקניות. במקום ישנה אנדרטה קטנה. מצבת אבן. תזכורת למה שאירע שם. השנים חלפו ואני עדיין מרגישה ברת מזל. מאמינה שבאותו יום היה לי סוג של נס. הכל בזכות דקה או שתיים של עיכוב. אבל לפעמים בשביל שיתרחש נס, זה כל מה שצריך…
נס גדול, ניסים קטנים – אורית יפרח
כשיעל פנתה אליי עם הרעיון לכתיבת הפוסט בנושא "הנס המיוחד שקרה לי", מייד אמרתי כן, אבל אז נזכרתי שאת ניסיי חיי כבר פרטתי בפוסט "חמשת הדברים שבלעדיהם אני אינני אני
http://saloona.co.il/yefrha123/?p=279?ref=blog_main,
מפני ש"בעל וילדים, בריאות ועבודה וחלומות להגשמה" וזהו ציטוט מדויק מתוך הפוסט הם הפרטים שהם לא רק החומרים הבסיסיים מהם מורכבים חיי, אלא הם גם מהווים את ניסי חיי.
ואז התחלתי לחשוב, מה זה נס בכלל? בתנ"ך היו המון! ובימינו? האם יש ניסים בימינו? האם בהכרח רק מצב של הצלת חיים נכנס לקטגוריה של נס או שמציאת חנייה באופן מיידי בלילה באיזור מגורים צפוף בגבעתיים גם נחשבת נס? נקודה לחשיבה!
ואם מדברים על הצלת חיים, אז כן, קרה לי נס כזה! מפני שלפני כשמונה שנים כשהרגשתי גוש בשד לא עלה בדעתי שזהו סרטן, ודי התעלמתי ממנו אך מכיוון הצטננתי והצטרדתי וכמורה, לא יכולתי לדבר, נאלצתי לפנות לרופאה לקבל ימי מחלה ורק אחרי שהרופאה סיימה לבדוק לי את הגרון וכבר כמעט יצאתי מחדרה נזכרתי שיש לי "משהו בשד". היא מיששה והפנתה אותי לכירורג שד ומשם העניינים רק התדרדרו…וגם השתפרו מפני שעברתי ניתוח וטיפולים שונים והנה אני כאן! אז הנה הנס של הצלת החיים: בזכותם של כאב הגרון והצרידות שהכריחו אותי ללכת לרופא נצלו חיי, אחרת רק אלוהים יודע מתי הייתי טורחת ללכת לכירורג שד ( אז בכלל לא ידעתי שיש התמחות כזאת ). כך שאין ספק שזהו נס מרשים ובהחלט מוצדק שייכנס לרשימת הכבוד של ניסיי חיי!
ומה לגבי הניסים הקטנים האלה שמפיגים מתח ומעלים חיוך? הרי הם קורים לי כל יום ולא תמיד אני שמה ליבי אליהם וכן, גם למצוא חנייה באופן מיידי בלילה כשאנחנו חוזרים עייפים וטרוטי עיניים, זהו נס בלתי ניתן לזלזול ותודה ליקום ולאלוהים על ניסיהם ועל חסידיהם הרבים, הגדולים והקטנים!
הבלוג של אורית יפרח:
http://saloona.co.il/yefrha123/
נס לכבוד יום ההולדת – הנס של רונית כהן
גם לי קרה נס. לא נס מהאגדות, מהסרטים או משמים, ובכל זאת נס גדול.
לא כמו הנס שקרה לבת דודה שלי שקרה לה לא רק נס אחד אלא שתים. שתי נס שבגללן היא זורחת כמו שמש בצהרי היום במדבר סהרה, גם כשהיא מקטרת שהיא כבר מתה לישון לפני שהשמש זורחת. נס כזה קרה לה לבת דודה שלי, שאני מחכה שהמוכשרת הזאת שיודעת לכתוב כל כך יפה, כי אצלינו במשפחה כל מי שנולד כהן יודע לכתוב כל כך יפה, כבר תיכתוב בלוג על הנס שקרה לה.
גם לי קרה נס. לא נס כמו שקרה לחברה שלי אנדריאה, שבגיל ארבעים וקצת המנתח באונקולוגית אמר לה שחבל אבל היא בטוח, או ממילא, תמות על השולחן כי מסרטן כמו שלה כולן מתות מהר מאד. Fuck you! אנדריאה אמרה לו אחרי שהוא כבר יצא מהחדר. Fuck you! אני יש לי תאומות בנות עשר וממש אין לי זמן למות רק כדי שהאבא הכלומניק שלהם יגדל אותן בלעדי. כל כך גדול היה הנס של אנדריאה שהוא החזיק מעמד שמונה שנים עד לנס הבא. אני, כולה קרה לי נס אחד, ולאנדריאה היה כזה מזל שקרה לה נס שני כשככה, פתאום, באמצע החיים, הלב שלה הלך פייפין. ואני לא מתכוונת מטפורית, אני אומרת לכם שהלב שלה שבק, קרס, הפסיק לתקתק. לא כמו בהתקף לב, אלא כמו לב שצריך להחליף באחד חדש. ובסוף היא גם קיבלה לב חדש ונס שני.
ואני, אני כל כך גאה בנס שלי, אפילו שהוא לא מתקרב לנס שקרה לאח שלי. האח שלי והבת שלו, שחגגה בת מיצווש לפני שנתיים ואם לא היה קורה להם הנס הזה, היא היתה נשארת בת שנתים לעולם ועד, ישבו להם בנחת במטוס מקניה בזמן שטיל פלסטינאי פיספס אותם באיזה מטר או שנים. כל כך גדול היה הנס שלהם, כמעט כמו הנס שהאח שלי, שאפילו לא עלה לתורה בבר מיצוה שלו, הלך עם גיסתי לבית כנסת לברך בירכת הגומל ונאמר אמן.
אז זהו, שגם לי קרה נס. ולא סתם נס, מתנה-הפתעה-נס לכבוד יומולדת ארבעים וחמש.
אי אפשר לאמר שבשביל נס צריך שכל, כי הנס שלי היה מאה אחוז מזל ואפס אחוז שכל. והנס הזה, שכולו מזל, תפס אותי מה זה מופתעת. וכשאני אומרת מופתעת, אני מתכוונת מופתעת. מופתעת כמו אישה שמצפה מבעלה שיעשה אותה מאושרת כשהוא איתה, מגלה שבעלה עשה אותה המאושרת בנשים ביום שהוא עזב אותה, להפתעתה!
ולכל מה שקרה אחר כך, אין כל קשר לנס או למזל, רק לשכל.
הבלוג של רונית כהן:
http://saloona.co.il/ronitcohen/?p=239
נס ט"ו בשבט – הנס של חן סיון
יום ה', 8:30 בבוקר, 4 ימים לפני יום הולדתי ה-40 ואני עדיין רווקה, ודי אבודה. אני יוצאת מהסשן השבועי עם הלקאניאנית החרוצה שלי, שמגיעה ב-7:30 בבוקר מביתה שבמושב בשרון, לתחנה לבריאות הנפש באיכילוב (כי איזו רווקה תל-אביבית שגרה בדירה שכורה יכולה להרשות לעצמה טיפול פרטי?).
העבודה שלי במרחק הליכה מהבית, אבל לא מאיכילוב. אני עולה על אוטובוס קו 21 מארלוזורוב לאלנבי. אוטובוס מפרקי כזה, כמו שהיה אז–קרוסלה בין פרק א' ל-ב'. משלמת. מרימה מבט לחפש מקום ישיבה. עוד במרחק כמה צעדים ראיתי אותו, בדגמ"ח בצבע חיל-אוויר, בפליז צהוב חלמון, במצח שרוט ובמשקפי שמש כהים. המממ, צלם, אמרתי לעצמי בחיוך למראה התיק שלרגליו.
מהרגע שתפסתי מקומי מולו בקרוסלה של ה"דו", אני מעבירה במוחי תסריטים אפשריים, מאחורי המשקפים השחורים שלי-עצמי: איך-אני-מעבירה-לו-מספר-טלפון. אכתוב לו פתק על דף תלוש מהפנקס שלי, שבפינה של כל אחד מהם מצויירת חיפושית משה-רבנו קטנה. אתן לו אותו כשאעבור על פניו בדרך אל הדלת. ומה אם הוא יירד לפני? ארד אחריו? גם אם זה יהיה עדיין רחוק מהתחנה שלי?
האוטובוס פונה, וכולנו מיטלטלים. הוא מעמיד פני מועד על העמוד המרכזי של הקרוסלה, מרים גבות מעל המשקפים השחורים, כאומר: אופס, מעדתי. אני לא קונה: אתה עושה לי עיניים, אני אומרת (לא שואלת. שנים אחר-כך, כשאנחנו מספרים יחד את הסיפור בפעם האלף, הוא מתאר את זה כשאלה, ואני מתקנת: אמירה). סליחה? הוא שואל. אני חוזרת. אתה עושה לי עיניים. אחרי הפעם השלישית הוא התרצה, ושאל: וזה מפריע לך? לא, עניתי, זה דווקא מוצא חן בעיני.
(את הפתק עם החיפושית הוא שומר עדיין)
חן סיון, אופנאית
"ההריון הזה הוא נס משמים"… – נס של איש אחד
הפעם הסיפור על ל’, עובדת זרה הנמצאת בתחילת הריון ראשון, בשנות השלושים המוקדמות, והסועדת אישה חולה. וגם על א’, הוא בנה של האישה החולה, גבר גרוש ללא ילדים, בשנות הארבעים המאוחרות, והוא חולה בציסטיק פיברוזיס (CF).
א’ פותח את השיחה בהכרזה חגיגית שההריון הזה הוא נס משמים! פשוטו כמשמעו! כשהיה נשוי אמרו לו כולם שאשתו לא נכנסת להריון בגלל המחלה שלו. ועכשיו אין מאושר ממנו.
מהתרשמות בסיסית נראה לי של’ מדברת עברית לא רעה, אני גם רואה בעיניה שהיא מבינה אותי, אבל האמת היא שקולה לא נשמע כמעט. בכל פעם שהיא מנסה לפתוח את הפה א’ פונה אליה בזלזול ובגסות ולעיתים אף בטון מאיים. פעם אחת הוא הניף יד באוויר בכדי להשתיק אותה, אולי לא בכוונה, אבל כמעט שהכה בה.
אז בסיפור שלנו הגבר חולה ב-CF (או בעברית לַיֶּפֶת כִּיסְתִית), מחלה תורשתית הפוגעת בעיקר בריאות ובמערכת העיכול. הגן האחראי למחלה (CFTR) נמצא על כרומוזום 7 והוא מועבר באופן רצסיבי, מה שאומר שהמחלה מתבטאת רק אצל אדם שירש שני עותקים פגומים של הגן (האחד מהאם והשני מהאב), ולא אצל אדם הנושא עותק אחד כזה (והוא בריא). כבכל מחלה רציסיבית, הסיכויים ללידת ילד חולה ב-CF, עבור בני זוג ששניהם נשאים של עותק אחד לא תקין של הגן, הוא 25%.
כתוצאה מהפעילות הלא תקינה של הגן ל-CF, הפרשות הגוף אצל החולים מאד סמיכות (כמו למשל הליחה) וקשה להם להיפטר מהן, דבר שעלול להוביל לזיהומים חוזרים. אצל גבר החולה ב-CF ההפרשות הצמיגות הללו עלולות לחסום גם את צינוריות הזרע ולגרום לעקרות. חשוב להדגיש שהתבטאות המחלה יכולה להשתנות מחולה לחולה (על פי שילוב השינויים שקיימים אצלו בשני העותקים של הגן), ובנוסף, שאפשרויות הטיפול בחולי CF הולכות ומשתפרות, כך שבהתאמה גם עולה האיכות וגם התוחלת של חייהם.
בואו נחזור לסיפור שלנו. ראשית עברנו בצורה יסודית על הסיכויים להולדת ילד חולה ב-CF ואחר כך גם על כל אפשרויות הבדיקה הקיימות ועומדות בפניהם. מאחר וידוע שא’ חולה ב-CF, באפשרותו להעביר הלאה לילדיו רק עותק פגום של הגן, כלומר כל ילדיו יהיו בוודאות נשאים. את העותק הנוסף הילד מקבל מהאם, ולכן הסיכוי לילד בריא במקרה הזה תלוי רק בל’.
בדיקה ל-CF אמנם קיימת במסגרת בדיקות הסקר הגנטיות בארץ, והיא גם מומלצת ומסובסדת על ידי משרד הבריאות, אך חשוב להדגיש שבמסגרת ברור סטנדרטי זה נהוג לשלול פחות מ-20 שינויים בגן ל-CF, אלה הנפוצים ביותר באוכלוסיה בישראל, נכון להיום. ולכן, תשובה תקינה למעשה רק מורידה את הסיכויים להולדת ילד חולה.
אבל במקרה הזה, יש לקחת בחשבון את העובדה של’ הגיעה לארץ ממדינה במזרח אסיה, שם המחלה נדירה יותר, והשינויים הנשללים בארץ לא בהכרח מתאימים למוצאה. ולכן, בפרט כי א’ חולה ב-CF, ועל מנת להוריד ככל שניתן את הסיכויים לילד חולה במחלה, ישנה גם האפשרות לרצף, אצל ל’, את הגן ל-CF כולו (משמע לבצע חיפוש יסודי של שינויים נוספים בגן, עקב בצד אגודל, וידועים כאלה מעל 1000…).
נראה שעודף המידע גרם לל’ סחרחורת קלה, היא מעט החווירה וביקשה לצאת להתפנות. וכשנותרנו לבד, א’ ביקש שאפסיק לדבר בנוכחותה על המחלה, "גם אני חולה! אז מה!?" וגם אמר שדי עם ההסברים על הבדיקות האפשריות "אפילו אם זה הגוף שלה והיא אמורה להחליט אם לבצע (או שלא) בדיקה פולשנית בהריון, אני אומר לך שאין מצב שמחט תעבור את הבטן שלה!" בשבילו ההריון הזה הפך להוכחה ניצחת מול כל אלה שהעזו לקרוא לו עקר, והוא יקר לו מדי בשביל שהוא ירשה למישהו לסכן אותו.
האמת היא שגם כך היינו לקראת סיום. ל’ בדיוק חזרה למשרד, סיכמנו שנעמוד בקשר, והבטחתי לנסח להם מכתב מסכם. בעוד א’ יצא מהחדר והיא נשארה לרגע מאחור, שאלתי אותה בזריזות ובשקט אם היא בסדר ואם היא מרגישה בטוחה אתו. היא הצמידה חזק את גבה אל הקיר בכדי שלא יראו אותה, שמה אצבע על פיה ולחשה "ששש… אני בכלל לא בטוחה שהתינוק הזה שלו, וגם לא אכפת לי ממנו, העיקר שזה יעזור לי להישאר בישראל"…
ויוי עיני, יועצת גנטית, בלוג בשם: קטעים מיומנה של יועצת גנטית: http://saloona.co.il/geneticcounselor/
שתי אחיות – הנס של Little Missmilka
לפני כ-14 שנה סיימתי את שירותי הצבאי בבסיס אי שם בצפון בין עכו לנהריה.
בבסיס התקיימה מסיבת פרידה מה שמכונה "שתייה" או "פריסה" או משהו בסגנון.
אחותי הקטנה (שנתיים מתחתיי) שהיא אחותי היחידה, התנדבה להסיע אותי לבסיס הרחוק יחד עם חברתה. היה לה אינטרס כי אבא שלי נתן לה כסף שתיקח אותי ואז תיסע עם החברה לקניון בנהריה לקנות בגדים. אח, איזו תקופה זו היתה, היום יש לילדים הכל, פעם למי שהיה רשיון וגם יכול היה לקחת את הרכב של ההורים זה היה כמו לזכות בלוטו.
היה לי כיף בבסיס, פגשתי את כל החברים שלי נפרדתי מכולם אכלנו ושתינו וקבעתי עם אחותי בשעה 22:00 בשער הבסיס. השעה 22:00 חלפה וגם 23:00 ואחותי לא עונה לטלפון שלה. לא צלצלתי להורים, כדי לא להדאיג אותם, אבל התחושה שלי היתה שמשהו קרה. משהו לא טוב. כל תסריט נוראי אפשרי עבר לי בראש, אני יודעת שאחותי בחורה מאוד אחראית, אבל במדינה שלנו הכל יכול לקרות.
המשכתי לחכות ולנסות להשיג את אחותי בסלולארי שלה ואיתי המתינו גם חברי מהבסיס. בשעה 24:00 התקרבה ניידת משטרה לבסיס שלנו, מדובר בבסיס סודי הממוקם בשטח פתוח, כך שהבנתי שמשהו לא טוב קרה והניידת לא הגיעה לבקש שקט, כי הפרענו לשכנים.
הניידת נעצרה, ומתוכה יצאו שני שוטרים ואחותי. קפצתי עליה בחיבוקים ואני אפילו זוכרת שכעסתי שהיא לא ענתה לטלפון שלה והדאיגה אותי כל כך ושאלתי אותה מה קרה.
כשאחותי היתה בדרכה לאסוף אותי מהבסיס על כביש עכו נהריה נסעה במכונית חבורת נערים צעירים שניסו "להוריד" אותה מהכביש. אינני יודעת מי הם היו, אני מנחשת שסתם נערים טפשים ומשועממים במיוחד. הם החליטו להיטפל לשתי הנערות שנסעו בכביש ולא היו עוד מכוניות מלבדם בשעה מאוחרת שכזו. הם התקרבו עם הרכב שלהם למכונית של אחותי וניסו לפגוע בה, אחותי הצליחה לברוח מהם וירדה מהכביש ובלמה חזק על השוליים. לצערה השוליים היו מכורכר והרכב החליק לתוך תעלה.
הנס הגדול היה שהרכב היה אאודי שנת 80' ולכן לא קרה לבנות כלום. הרכב קצת התעקם והן פשוט יצאו ממנו וצלצלו למשטרה. הניידת לקחה אותנו למקום בו הרכב החליק לתעלה, שם המתינה חברתה של אחותי עם שלוש ניידות ושני אמבולנסים והמון אנשים שעצרו בדרך לראות מה קרה.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה מדובר ברכב אחר, פחות "עמיד" ואם הנערים ברכב ההוא היו מצליחים לגרום לאחותי לאבד שליטה על הרכב. בסופו של הסיפור, קרה לנו נס גדול, שכך זה הסתיים.
השם בסלונה הוא: mayalev, והבלוג שלה: http://saloona.co.il/munichgirl/
הנס של עדה אופיר
אני לא אשכח את הרגע ההוא שבו גיליתי שאני בהריון, הוא לא היה מתוכנן, החלטנו לתת לטבע לעשות את שלו, לזרום עם החיים. שירה הגדולה, הייתה בת שנה וחצי, רצינו ולא רצינו, התלבטנו אם זה הרגע המתאים. מבחוץ, הסביבה התחילה לגשש, עוד ילד? מה קורה? השעון דופק. אבל אני עוד הייתי צעירה יחסית, בקושי נשקתי לגיל 30 ולא הייתי בטוחה.
אז הטבע עשה את שלו, אבל גם לקח ממני אותו מהר. שבוע 9, עובר בלי דופק. טראומה. אני זוכרת כל רגע בבדיקה ההיא, זוכרת את המבט המנוכר של הרופא, את ניסיונותיו הכושלים למצוא בכוח מה שלא היה קיים. זוכרת איך קלטתי בשנייה הראשונה שבה ראיתי את המוניטור וחיפשתי את הנקודה ההיא פועמת, צעקתי וצרחתי שאבדתי את העובר שלי, בכיתי. זוכרת את המבט המבוהל של האיש שלי, מחזיק בשירה בידיים, מנסה להבין מה קורה ואיך מתמודדים עם הסיטואציה.
זוכרת את חוסר הוודאות, התחושה ההיא שיש בתוכי עובר מת, את הימים הקשים שבהם בקושי הצלחתי לעמוד על הרגלים, לתפקד כאמא, לילדה היחידה שהיתה קיימת, שבעצמה נהיתה קצת חולה באותה תקופה וחיפשה חום ממני ואני הייתי כ"כ שקועה באבל הקטן שלי. זוכרת את החיפוש אחר רופא מומחה שיעזור להוציא ממני את מה שהיה זר עבורי, אני בהריון, אבל בפנים, אין כלום. החשש מהניתוח, הפחד לא להכנס להריון שוב, זוכרת את עיניה של האחות הרחמניה שעמדה שם לצידי בשנייה שפקחתי את העינים ואמרה "הכל בסדר, את אחרי, הניתוח עבר בשלום".
זוכרת את החרדות להריון נוסף, הפחד שזה יחזור על עצמו,טראומה. זוכרת כמה הוא רצה וטען שזה בסדר, שהגיע הזמן ואני לא הייתי מסוגלת.
בסוף זה קרה, הגוף השלים עם הגזירה, ההריון השלישי היה רצוף אומנם בחרדות, ומתחים, כל בדיקה קטנה חיפשתי דופק, גם כשהרגשתי אותה בתוכי, עדין הייתי זקוקה לאישורים נוספים אבל הוא עבר תקין.
בטו בשבט, לפני כמעט ארבע שנים, הנס שלי קרה, שני הקטנה נולדה. הפעם הגוף שלי לא פישל והטבע נהג בי בהוגנות. אני זכיתי. זכיתי לילדה מיוחדת, שחייכה מהרגע הראשון, ילדה כובשת לבבות, שמדברת עם העיניים, שלימדה אותי איך הלב מתרחב עוד יותר למימדים עצומים. ילדה חכמה ושנונה שאוהבת לאהוב ולתת. זכיתי לראות את החיבור של שתי האחיות יחד והדאגה אחת לשניה, החברות הטובה שנרקמה בינהן עם הזמן . ההבנה שהנס הזה, שהיא בחיים שלי, לא היה קורה אילולא אובדן ההריון הקודם, ואני למדתי לסמוך על הטבע, להבין שיש לו חוקים משלו ושכל דבר קורה מסיבה טובה. בסוף זכיתי, לא יכולתי לבקש יותר מזה.
הבלוג של עדה אופיר, נקרא: לכתוב מהבטן: http://saloona.co.il/adaofir/
סיפורי הניסים שלכן ריגשו אותי. אני מודה לכל אחת שפתחה את הלב ושיתפה אותי בחוויית הנס המיוחד שלה. אשמח לשמוע על עוד ניסים שקרו לבלוגרים בסלונה.
מי יודע, אולי יש מקום לפוסט: נסלונה – חלק ב'…