השבת יצאה, אז ישר יכולתי לכתוב (ז"א, האנונימית כתבה, כמובן)
נמאס לי להניק (אז מה אם אני מדריכת הנקה???)
נמאס לי להציק
נמאס שהם לא מקשיבים
וזה נמאס שמתעלמים.
נמאס לי לצעוק
ולקבל בתגובה לזה, צחוק
ואם הם נבהלים באמת,
אז נמאס לי להתחרט.
נמאס לי לא לישון רצוף
ונמאס לי על כל פאקינג בקשה, לקבל פרצוף,
וזה עוד במקרה הטוב, שאני בכלל מקבלת תגובות,
כי, וואו נמאס לי לדבר לקירות!
נמאס לי להיות קרציה שלא מפסיקה לצוות
אבל עוד יותר נמאס מההתעלמויות.
נמאס לי שרגעי האושר בדרך כלל קצרים
ובשאר הזמן הם בעיקר מתישים.
נמאס לי שבעלי הפך לשותף לדירה,
מצד שני, זה מעודד שאנחנו באותה הסירה.
נמאס לי שאני רוצה לברוח מכאן,
ונמאס לי שאין לי אופציה לאן.
נמאס לי לסיים שבתות עם הלשון בחוץ
ונמאס להגיד שיש לי קקי, בתור תירוץ.
נמאס לי שרק בשירותים יש שניה של שקט
ועוד יותר נמאס לי שתוך שניה היא חולפת.
נמאס לי שאנחנו בתקופת "חום שיניים" אצל הקטן.
ונמאס לי מהרגשות אשם, על הבאסה שהוא לא הולך גן.
נמאס לי לעבוד אצל שלושה בוסים קטנים ורודנים,
ונמאס לי לפעמים, שדווקא אותי לא מפטרים.
אני עובדת אצלם עשרים וארבע שבע, בלי הפסקה.
ונמאס לי לענות על כל שאלה שהומצאה.
"אמא מי יותר חזק, הענק הירוק או שרק"?
יא אללה, חופשי ילדים זה דרעק…..
נמאס לי מכפיות הטובה שלהם,
ונמאס לי שאני לא הרבה יותר טובה בזה, מהם.
כי אני יודעת שיש כל כך הרבה שמתפללות להיות במצבי.
אבל, וואלה, כרגע אפילו נמאס לי מעצמי.
רותי צוברי "אם הדרך" 0544609256
