ובכן. הדבר הוא כזה.
אני אוהבת חפצים. יפים. צבעוניים. קטנים. גדולים. צמריריים. או מחוספסים.
אני אוהבת אותם בצלחות. בבדים. בקופסאות פח. בתמונות. בשמיכות.
על מדפים, אחד בתוך השני. על הקיר.
בנרתיק קטן בתוך התיק שלי.
אה, אני מתה על תיקים. ועל נעליים. ועל תכשיטים, אבל פרשיים צבעוניים.
עם נקודות מנצנצים. תלויים צמודים. ישנים, של סבתות שלי או של אחרים.
אני מתה על ניירות. תמונות מעיתונים. ניירות חומים פושטים, ניירות משי, אפילו משוונץ של נייר אפשר לעשות משהו.
חוטים, שרוכים.
סלים מקש, מפלסטיק. מיכלים ממתכת מקרטון (מאד מאד יעיל כי אפשר לשים בתוכם דברים, נגיד ניירות או בדים או חוטים)
אני ממש אוהבת חותמות, וטייפ צבעוני, אה וצבעים, מים או אקריליק פנדה צבעי עיפרון.
כפתורים, אויש כמה שאני אוהבת כפתורים.
אני אוהבת את המתנות שהילדים מכינים לי. ואת הפתקים שאנשים כותבים לי, נגיד ליומולדת או לסופשנה.
אני אוהבת זכרונות. בתיבה שמורות אצלי שלוש שמלות. האחת של אמא שלי השניה שלי והשלישית של הבכורה. שלושתן נלבשו בגיל שנה. שלושתן נתפרו על ידי סבתא דורה שלי האהובה.
יש לי בארון ארבע קופסאות גדולות חומות. אחת לכל אחד מילדי שם אני אוצרת בשבילם ציורים ויצירות, פיסות זיכרון שילוו אותם כשיגיע היום.
אני אוהבת ספרים. מאד מאד. ומחברות, אוח כמה אני משתגעת על מחברות. ועטים.
אני ממש ממש מעריצה את הפסל הזה שיש לי של האישה ששתי ידיה כפות מאזניים. גם את שני חתולי המזל הזהובים שעומדים לידה. את הקערית הקטנה עם הפרחים והמין כד קטן וצהבהב שעומד לידם גם.
אני שמחה במגש החרס הענק שעליו עומדות כל הבודהות והאלות והעוד כל מני דברים. ואת המנורה שאת האהיל שלה הכנתי לבד מקרעים של בדים (אני ממש ממש אוהבת בדים) וגם את אוסף בקבוקי הזכוכית שלי.
ברור לכם שאני יכולה להמשיך ככה עוד ועוד ועוד..
טוב, אני גם ממש ממש שונאת אבק. יש באמתחתי ילד אלרגי לאבק משהו טוב טוב..
יותר משאני שונאת אבק אני שונאת להפטר ממנו.. להזיז את כל מה שתארתי פה עכשיו בשביל לנקות ממנו אבק יקח שבועיים ואז, אז ברור ששוב יהיה על הכל אבק!
אני גם ממש לא מחבבת את תחום סידור הבית. מאד אוהבת כשהוא מסודר. כשהוא לא מסודר אני מתחרפנת, יש האומרים שלא בחן, אבל אני באופן עצמוני אינני חובבת את פעולת הסידור.
כך שכל מה שהבאתי עד כה יוצר בעיה. שלא נאמר התנגשות אינטרסים.
נו אז מה? זו הרי לא תהייה הפעם הראשונה שאני מביאה כאן בכתובים את הקטבים.
תמיד כשאני הולכת לבקר בבתים המהממים האלה בהם הכל עומד במקום אני מתמלאת בתחושות נחיתות..
התמונה האחת (אחת! בכל הבית כולו!!) המדויקת תלויה.
על השולחן קערת פירות מדויקת.
על השולחנצ'יק שלי שאין ביכולתו להכיל את כל בני הבית לצד קערת הפירות -חובה בכל בית- ניצבת קערה שפעם היו בה פירות וכעת יש בה מטען, כמה טושים, חודים של עיפרון מכני, צרור מפתחות, אבוקדו קרוש, סלוטייפ ולמטה בתחתית כמפית חיננית דוח שהיה כדאי לשלם מזמן מזמן, ליד הקערה הזו סט קעריות באחת קורנפקס יבש שנדבק לדפנות ובשניה גרעיני משהו לא מזוהה. ולסיום גל עד שבנוי מעיתון בן חודשיים, דואר שלא נפתח, שני ספרי קריאה, מחברת ואיזה משהו שבטח ממש כדאי שאני אדע איפה הוא אבל כשאמצא אותו יהיה מאוחר מדי..
בבתים האלה יש ספה בצבע קרם או בז' או שמפניה. והיא נקיה ללא רבב (על אף הילדים שמתרוצצים בבית והכלבה הלבנה) הספה שלי בפוקסיה כתום וירוק תפוח -זו לא בדיחה-
בקיצור, הבנתם על איזה בית אני מדברת פה, אז בכל פעם כשאני יוצאת מבית כזה אני כמובן אכולת קנאה וייסורי מצפון ואז אומרת לעצמי, כמה שקט נפשי יש בסביבה נקיה שכזו וגם אין אבק ותמיד מסודר..למה, למה אני לא יכולה להיות כזו?
פשוטה פשוטה. נקיה נקיה. בלי שמונצים? בלי נצנצים? בלי גיבוב כזה אחד על השני ובתוך וליד ומלא מלא אבק והוא אסמטי ומשאף ומה יהיה?
ואז אני חוזרת הביתה. לוילה מצחיקולה שלי. קופסאת הקרטון הליליפוטית שלי. וכל הקערות והבדים והשוונצים של החוטים שרים לי.
ואני שואגת על הילדים שמה הם חושבים לעצמם עם כל הבאלגן הזה?
והפסל של האישה שלעיתים נדמה שתיכפ יפלו לה הידיים מרוב האבק שיש בקערות שלה, מחייך אלי.
ואני מתחילה לאסוף גרביים בודדים מהרצפה וסליל של משהו וגליל נייר טואלט שהחתול פירפר.
ופינת העבודה שלי שאחת לחצי שנה זוכה לאירגון מחדש, צוחקת אלי.
וזו הפשטות שלי.
ככה.
ופעמיים בשנה אני מארגנת מסיבת החלפות.
וזו ההזדמנות שלי להחליף את מרכולתי המנצנצת במרכולת מפוספסת של אחרת.
וגם זו הפשטות שלי.
כי אישה נוגעת באישה וצורך של אחת פוגש ברצון של אחרת והלב שמח והארנק איננו מתרוקן.
וזה פשוט פשוט.
וקצת מנצנץ.