ניצחון קטן.
צעדים קטנים.
ניצחון של הגוף.
ניצחון של הנפש.
יום מורכב.
מאוד.
ושוב לא הצלחתי להתאמן.
כבר 6 ימים בלי
אפילו צעדים לא השלמתי בימים האלה.
הכל או כלום.
כל כך אני.
אחרי הצפירה התחיל המאבק.
לצאת או לא.
לאכול או לא.
שטן בצד אחד.
מלאך בשני.
המחשבות החולות.
המחשבות הבריאות.
לא ברור לגמרי מי אומר מה.
הרי לצאת זה יכול להיות סימן של בריאות וחוזק.
וגם סימפטום של המחלה. הצורך לשרוף. באובססיה.
לקח לי זמן.
הקולות בראש ניהלו מלחמת התשה.
סחטו אותי.
לגמרי.
ומבלי שהאמנתי שאני מסוגלת,
מצאתי את עצמי מתפשטת ממה שלבשתי.
לובשת בגדי ספורט.
ויוצאת.
עד שלא הייתי מחוץ לבית – לא האמנתי.
חשבתי שהתהום תמשיך לשאוב אותי למטה.
הלכתי קצת.
ואז התחלתי לרוץ.
הדופק עלה ואיתו תחושת ההישג.
כבר שישה ימים שויתרתי לעצמי.
שויתרתי על עצמי.
כמה שיגידו שזה חולני,
הספורט הפך לצורך קיומי.
אבל כיאה למישהי כמוני..
ברגע שעוצרת, נשאבת לחור שחור ומתקשה לחזור.
לא היה קל.
שישה ימים לא הולכים ברגל. או רצים.
ובכל זאת,
גם כבדה יותר ממה שהייתי בפעם האחרונה שרצתי.
משפיע.
מורגש.
לא הרגשתי טוב.
הפה התמלא רוק.
לא קרה לי מעולם.
חשבתי שאקיא.
ואז ניסיתי לחשוב מה בדיוק יש לי להקיא.
קוואקר מהבוקר,
ברוקולי מאחה"צ,
או כמה שרי מהערב.. כאב לי הראש.
וכאבו לי השרירים.
הרגשתי שהכי קל יהיה לוותר.
אבל אני? לוותר?
רק באלונקה ינתקו אותי מהשבילים.
רצתי.
וגם הלכתי קצת.
חצי שבירה.. מבחינתי.. אבל אפשר לקרוא לזה גם אימון מחזורי.
וחשבתי.
וכאבתי.
והרגשתי.
אבל בעיקר התגאתי.
בכוחות שלי.
שמדי פעם מבצבצים.
ויש שיגידו שאלה כוחות חולים.
אבל מבחינתי.. זה ניצני בריאות.
לא מצליחה להביא את עצמי לאכול.
מפחדת מבולמוס.
מפחדת להתחיל ולא להצליח לעצור.
אתמול צמתי.
והיום בעיקר צימצמתי.
לאט לאט.
זה גם לא היה אימון כפי שאני רגילה לו.
יודעת שזה לא בסדר.
אבל הפחד חזק מהרעב.
לחיי הבריאות.
הריצות.
התקוות.
ולזכר כל מי ומה שאבד לי. לנו.
#ריצה_זה_החיים
#הפרעת_אכילה
#הכלא_שבהפרעת_אכילה
#יום_הזיכרון
#לזכרם