בפעם הראשונה בחיי, ובעוד שלושה שבועות אני בת 51, כן?
ובכן, בפעם הראשונה בחיי התחלתי אתמול לקרוא ספר דיגיטלי.
הורדתי את האפליקציה של אתר 'עברית' לטאבלט, נרשמתי, הזמנתי את 'שלוש קומות' של אשכול נבו, שילמתי והתחלתי לקרוא.
ישר התעצבנתי. איפה פה הסימנייה לעזאזאל?
אני אוהבת סימניות. יש לי מיליון כאלה מכל האטיקטים של החולצות והשמלות שאני קונה.
שלחתי מייל ל'צור קשר', כי אני חייב ליצור קשר עם מישהו אי אפשר עם הדיגיטלי הזה כל הזמן, ושאלתי: 'סליחה, אבל איפה הסימנייה פה'?
צריך ללחוץ למעלה, בפינה השמאלית, ענו לי. לחצתי והופה, כאילו מישהו קיפל את הדף.
קיפל את הדף! בספר! דבר שלא עשיתי מעולם ולא הרשיתי לבנות שלי לעשות!
הסימניות שלי יותר יפות, וגם מזכירות לי את החולצה שקניתי, את השמלה.
מה אגיד לכם? תוך כדי החלקת האצבע על המסך כבר התגעגעתי לספר.
אמיתי. עם דפים. עם כריכה. עם ריח דבק.
כן, זה נורא נוח וקולי כזה אבל..
אפשר בכל רגע נתון להדליק את הטאבלט ולקרוא, להגדיל את האותיות, בכל זאת, בת 51 בעוד שלושה שבועות.
אבל כשאני קוראת ספר, אני אוהבת תוך כדי קריאה להסתכל בכל פעם כמה עמודים יש עד הסוף .
אני מדפדפת קצת קדימה, קצת אחורה, אני קוראת שוב את הכריכה האחורית, מי צייר, מי הדפיס. כאלה.
אני אוהבת להשאיר את הספר קצת פתוח על השולחן במרפסת, על השולחן הקטן בסלון, עם משקפי הקריאה מונחים עליו.
אני אוהבת לקחת אותו איתי לכל מקום.
ספרים שאני ממש אוהבת, אני מחבקת. מריחה.
מה, אני אחבק ואריח עכשיו את הטאבלט? גם ככה חושבים פה שאיבדתי את זה כבר מזמן.
בערב, כשהגעתי הביתה, חיכה לי בתוך מעטפה חומה הספר החדש 'שיר לאיזי ברדלי' בהוצאת 'סנדיק ספרים', שקמה לתחייה בזכותינו, הקוראים והאוהבים.
אני נשבעת לכם שחיבקתי אותו עוד לפני שהתחלתי לקרוא, וגם שאפתי עמוק את הריח.
אני מתאפקת ושומרת אותו לנסיעה שלנו לאמסטרדם, בעוד שלושה שבועות.
ו'שלוש קומות'? ספר טאבלט.
*התמונה מתוך דף הפייסבוק של 'עברית'.
