הפרק הראשון שלי בנורווגיה החל כאן . הבוקר נפתח בשאריות גשם שזלגו על החלון. וקערת קפה . אז נסענו לתחנת הרכבת לקנות כרטיסים לברגן והסתבר שאזלו כולם עד מחרתיים. עמדנו דקה דומיה. בשביל הרקורד. וחזרנו לרעיון נסיעה בוולוו של אירה אל האינסוף. בדרך לאוסלו עצרנו אצל חברים ל( עוד) קפה . בחצר של הבית יש יער אגדי ורוחו של הנס כריסטיאן אנדרסן נושבת בצמרותיו.
בינתיים בדרך לא דרך מסתבר שאחד מהחבורה שלנו חזר מיפן והוא ״ מסתתר״ במוזיאון של מונק . מונק היה מסעיר ועוד יותר הגנזך שהכניסו אותי אליו בשביל לפגוש את החבר האבוד בפגישה אשר עוד תיזכר בהיסטוריה של הדרמה קווין העולמית.
את הליתוגרפיות של מונק פגשתי בחדר אחורי באגף הסגור של המוזאון בשעה שהוביל אותי הלוור לסטודיו שלו( הלוור בינתיים ב 17 שנה שלא נפגשנו הספיק להפוך להיות הצלם של המוזאון). הסצנות של מונק תמיד היו הזירה שאחרי הפשע, הפיתוי, הקו המהיר על הנייר , דממה אומללות ותחושה שמשהו תכף עומד לקרות . "יש כמה וכמה דרגות של עמידה על סף המוות , כשם שיש דרגות של עונש, ״ כותב סטיבנסון . מונק היה אלוף הקדרות האימה נטולת הרחמים והפוטנציאל לפשע. ליתוגרפיות היא טכניקות הדפסה על אבן אחרכך ניתן לייצר ממנה מספר העתקים על נייר (כמו חותמת נניח) . האוצר הבלום הזה בחדר החשוך בדרך לסטודיו של הלוור גרם לי לעצור רגע , לתת כיף לאלוהים שככה פרגן לי מפגש כפול גם עם הלוור האהוב וגם מפגש פנים מול פנים עם הדרמות המסעירות של מונק חקוקות על אבן. תודה. ככה פתחתי את הטיול. 
את הלוור פגשתי במעבדת השחור לבן בחילופי סטודנטים באנגליה לפני הרבה שנים. הוא הצביע על סנדלי המדוזה שלי ביד אחת וביד השניה על הקרח שהתגבש על הדשא במזג האויר הסוער שם בחוץ.הוא אמר שהוא שמח לפגוש מוזרים ממנו. תוך כדי לעיסת כריכונים עם חמאה ובצל הוא נהג לספר על הבקתה הקטנה ביער שרכשו הוריו ושנהג לבלות בה שבועות ארוכים לבדו . עד שהצטרפה אל חייו המצלמה. מאז הוא מצלם יערות. מה שלא ידעתי אז זה שלכל משפחה נורווגית יש בקתה קטנה איפשהו על גדות איזשהו נהר. לא משנה כמה את עשיר או עני מרוד. בית נופש קטן תמיד יהיה לך.וגם קצת יער. 
מונק יצר ב1893 את ,הצעקה, שכולם מכירים. והיא אינה היצירה הכי טובה שלו. חבל שרוב המתעניינים נשארו תקועים שם. היצירה נמצאת כרגע במוזיאון שבקצה השני של העיר וזה משאיר מקום להתייחס לזהויות האחרות של האמן. חיטוט קצר בביוגרפיה של מונק מסביר מדוע רוב היצירות שלו שוטטות דם. אבל לא רק. השכשוך בבוהמיה של כריסטיאניה (שמה הקודם של אוסלו) שהאמינה באהבה חופשית הביאה אותו לחפש את הדרך שלו בפריז , שם גיבש והעמיק את הסגנון האישי שלו. בהשגים המשמעותיים שלו הוא הטמין את היגון , החיים והמוות. באפלולית חדרי המוזאון נוצרת כורואוגרפיה של צופים סקרנים מול היצירות. לרגע אני מזהה את עצמי בתוך היצירה. שקט מופתי , קדרות ורחש של משהו נורא שעומד לקרות. אני חוזרת אחורה אל תחילת הסיפור , במקום בו השארתי הודעה לשומר להודיע להלוור שאני כאן. ונכנסתי למוזאון. לאחר זמן מה התיישבתי על אחד הספסלים. בצפיה דרוכה. ואז הוא הגיע. פשוט ככה. והתיישב לידי. ״היי״ . הוא אמר, כאילו לא עברו גודדמט 17 שנה.
הלוור דיבר את ״השפה שלי ״ מהרגע הראשון שפגשתי בו באנגליה. ואני את שלו. מפגשים מהסוג הזה הם תמיד סוג של נס. את מביטה בהשתאות על הפלא הזה שבמילה 'מפגש' . את חיה אותו. פחות חשוב מה הוביל אליו וכיצד התרחש. היינו חברים ליצירה. נקרא לזה דואט, קונצרט לתופים וכינור. נניח. הצילום. האמולסיות המרוחות על נייר מצהיב, היערות הכחולים שלו, הטירות האפלות שלי, העוגיות שהיו מגיעות אחת לשבועיים מארץ הקודש של אמא, והדייויד בווי שצבע את הכל בסגול זרחני. 
ביציאה אני מסמסת לIra שהלב שלי מתמלא על גדותיו .מאושר . אירה באותה הזדמנות מנדבת לי כותרת משעשעת לבלוג: ״מקומות שאף אחד לא יכול להגיע אליהם חוץ ממני״ לאחר שסיפרתי לה איך קיבלתי אישור מיוחד ותג מלכותי להיכנס ״לכור האטומי״ של המוזאון. ואז אני מחליטה לקחת את הרכבת התחתית לכיכר האופרה המרכזית להתערבב בהמון ֿובקומץ שמשקיף עליו מהצד.לפגישה הבאה כבר לא אצטרך לחכות עוד 17 שנה. 
