כל שמנה מכירה את שלל הדימויים שנלווים למאבק בשומן- מאבק, זה הראשון. מלחמה, קרב, מערכה, שבה את נלחמת מול עצמך בעיקר, מול חוסר האיפוק ומול היעדר כוח הרצון, מול עצלנות ונגד הגוף. מלחמת אזרחים קשה וממושכת. אני שונאת את המלחמה הזאת.
הדימוי השני שמלווה אותנו השמנות לקוח מתוך עולם כלי הנגינה, עולם חביב ונעים, ששמור לרוב למסיבות ולחגיגות. אבל לא. לא קיבלנו גיטרה מקומרת סקסית, ובטח שלא חליל דקיק ואוורירי, קיבלנו את מלך המבאסים, האקורדיון. כן, אנחנו אקורדיון, מתנפחות ומצטמקות, מעודדים אותנו עם כל הצטמקות ומרחמים עלינו עם כל התנפחות. אני מסרבת להתנפח, נמאס כבר מהמנגינה הזאת.
דימוי נוסף הוא של מסע, כאילו זאת דרך יפה של הרפתקאות, הגעה ליעדים נפלאים של סיפוק ועונג, אבל כולנו יודעות שלא מדובר בטיול שבסופו יושבים ומביטים בנוף, אלא מסלול אינסופי, רצוף מכשולים, שאין בו רגע אחד של מנוחה. הפסקה קטנה, ולא הקטנה ביותר, מחזירה אותך להתחלה.
מי שלא אוהבת דימויים, שמה אותם בצד ומנסה לשכנע אותנו שמדובר ב"אורח חיים", שאין ברירה, יש מי שנאלצת לבחור בהתנהלות בריאה, שילוב נכון של פעילות גופנית ותזונה מאוזנת, התמדה, מחויבות, וכל מיני דברים בלתי נסבלים מהסוג הזה שמסוגלים לעשות רק אנשים שגרים בקליפורניה בסדרות אמריקאיות. כן, אלה ששותים עשב חיטה. לא אני, אני גרה בנתניה.
בקיצור, אחרי שהייתי אקורדיון בשנים האחרונות, ניהלתי קרבות עקובי זיעה, והבנתי שאצלי דיאטה זה לא אורח חיים, אני יוצאת למסע, שוב, ומקווה שהפעם אצליח לא רק להגיע ליעד, אלא להישאר בו כמה שיותר זמן וליהנות מהנוף. הפעם אני מצטיידת בכל מיני דברים, מעוררי מוטיבציה מצד אחד אך פחד ואימה מהצד השני: ייאוש משנים של מערכת יחסים מורכבת עם הגוף, פחד מההשלכות של עודף המשקל על הבריאות שלי ועל התפקוד היומיומי שלי בעולם, וחששות מכניסה להיריון במצב כזה. כל אלה כבדים מאוד, ועשויים להקשות עליי את המסע, אבל אני מבינה שאני צריכה לסחוב אותם איתי.
אני לא מוותרת גם על צידה מוחשית קצת יותר: אפליקציות. כולן! חלי ממן תזכיר לי לשתות כל שעה, my fitness pal תעזור לי בעניין הקלוריות, ויש עוד. במסע הקודם תיעדתי את הארוחות שלי באינסטגרם, זה היה נחמד אבל משעמם, הפעם אני מחפשת דרך טובה יותר-
אז ברוכות הבאות לבלוג שלי.
